פ.
דיו – שיעורו כאמור כדי לכתוב בו שתי אותיות.
בין במוציאו בדיו יבש, או בקולמוס או בקלמרין.
שני קולמוסין - מצטרפים. תוס'. ומסתמא ה"ה שני גושי דיו או שני קלמרין.
אות אחת בקולמוס – פטור אף על הקולמוס. (קולמוס לבד, יתכן שחייב).
אות אחת בדיו ואחת בקולמוס, או דיו וקלמר או קולמוס וקלמר - בעיא דלא איפשטא.
הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך – חייב, כתיבתן זו הנחתן.
(עמד לפוש – חייב אף בלא כתבן דהוי כהנחת חפץ).
הוציא אות וכתבה וחזר והוציא אות שניה בהעלם אחד וכתבה – פטור. (בגמר נחסרה הא').

הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי והניחה – חייב.
הגביה ראשונה קודם הנחת שניה – פטור, דנעשה כקלטה כלב או נשרפה.
הוציא חצי גרוגרת והניחה והוציא חצי דרך עליה בתוך ג"ט – חייב (בלא להניח את השניה).
(וסגי ג"ט לחצי הראשון אף דהוא יותר מג"ט לקרקע. תוס').

בזורק – לר"ע כמי שהונחה ולרבנן בעינן הנחה ע"ג משהו בתוך ג'.
(ושאני מעביר הנ"ל, דמחזיק בידו להחשיב הנחה ע"י קירבה לחצי ראשון.
ואף דמעביר גרוגרת שלימה בלא הנחה פטור, וצ"ב.)

הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא עוד חצי;
בשתי העלמות - פטור.
בהעלם אחד – לת"ק חייב, ולרבי יוסי חייב רק לרשות הרבים אחת וכדלהלן.
(עי' תוס' בשם ר"ח ור"ת דעקירה מרשות אחת בעינן ולא הנחה, ור"י מיישב גירסתינו כפירש"י)
גדר שתי רשויות שפטור לר' יוסי – לרבה רק במפסיק רה"י גמורה ביניהם, לאביי אפילו כרמלית,
ולרבא אפילו פיסלא (פירש"י שממלא כל רוחב רה"ר. וסגי דיש בה ד"ט. מהרש"א בגיטין, ועי' תוס').
(המשאיל מקום מסויים לאשתו בחצירו וזרק גט למקום אחר באותה חצר – אינה מגורשת).

כחול לרפואה – כדי לכחול עין אחת.
לקישוט – בעירניות (בנות כפרים) כדי לכחול שתים, בבנות כרכים הרעולות כדי לכחול אחת.
שעוה – כדי ליתן ע"פ נקב קטן של יין (ולא משערים בשמן ודבש דבעי נקב גדול).
דבק – כדי ליתן בראש שפשף שבראש קנה של ציידים.
זפת וגפרית – כדי לעשות נקב קטן.
חרסית – לת"ק כדי לעשות פי כור של צורפי זהב וכנ"ל.
(לפ"א בתוס' חרסית חשובה ואפי' באינו מגובל סגי שיעור זה,
ולפ"ב חרסית כטיט ודוקא במגובל סגי בשיעור קטן זה).
רבי יהודה מחמיר כדי לסוד (לטוח) רגל של כירה קטנה.