עו.

שיעורי הוצאה;
תבן – כמלוא פי פרה (פחות מפי גמל).
תבן כמלוא פי פרה לגמל – למסקנה לכו"ע חייב.
עצה (תבן של מיני קטנית) – כמלוא פי גמל.
עצה כמלא פי פרה לפרה – לריו"ח פטור, לר"ל (וי"ג רבי אושעיא) חייב.
עמיר - כמלוא פי טלה. (גדול מפי גדי, ושווה לגרוגרת).
עשבים – כמלוא פי גדי.
עלי שום ועלי בצלים לחים – כגרוגרת (היינו כפי טלה הגדול מפי גדי).
עלי שום ועלי בצלים יבישים – כמלוא פי גדי.

צירוף שיעורים;
החמור (ששיעורו קטן) מצטרף להשלים לקל (לשיעורו הגדול).
כגון; תבן מצטרף עם עצה להשלים לפי גמל (או דתבן ראוי לגמל ולפחות בצירוף העצה. תוס').
עצה אינה מצטרפת לתבן להשלים לפי פרה.
(ואע"פ שאין שווין בשיעוריהן, מצטרפין, כיון דראויין יחד לדוגמא).

שיעורים למשכב המדרס (תוס' על פי תוספתא קצת דלא כרש"י);
הבגד – שלושה טפחים על שלושה. השק – ד' על ד'. העור – ה' על ה'. המפץ – ו' על ו'.
(לתוס' הבגד לטומאת מת ג' אצבעות. שיעור השק העור והמפץ גם למת).

בגד ושק – מצטרפין, והיינו הבגד משלים שיעור השק.
שק משלים לשיעור העור. עור משלים לשיעור המפץ.
והטעם, משום דראויין למושב.
(לתוס' טעם זה רק לצירוף למת. וצירוף עור ומפץ א"צ לטעם זה עי' תוס'.
אבל למדרס סגי שראויין יחד למדרס במציאות ולא גרע מכופת שאור).
לרש"י היינו דבטלאי חמור אין מקפידים ומצרפים שני מינים לשיעור טפח.
ולתוס' היינו משום דלשיעור מושב שווים שיעור כולן בטפח.
לתוס'; בגד מצטרף רק לשק. שק רק לעור. עור רק למפץ. ואפילו למדרס, באופן אחר בטלה דעתו).

(המקצע למושב – טפח מכל אחד מהם. המקצע למעמד – בכל שהוא).