סט.
שגגת קרבן – למונבז הוי שגגה ומביא חטאת, לרבנן לא הוי שגגה, ואין מביא חטאת.
(שגגת קרבן, היינו שעושה במזיד, אבל אינו יודע שהשוגג טעון כפרת קרבן).
הזיד בלאו ושגג רק באי ידיעה שיש כרת (אליבא דרבנן) – לריו"ח הוי שוגג חטאת, לר"ל ל"ה שוגג.
(למונבז פשיטא דהוי שוגג מקל וחומר משגגת קרבן).
מומר – אינו מביא חטאת על שגגתו. ופליגי תנאי מאיזה קרא נפקא.

אבות מלאכות בשבת – לט.
עשה כולן בהעלם אחד – מביא לט חטאות ("חילוק מלאכות"), אע"פ שהם לאו אחד. עי' מקורות ע.
ההיכי תימצי שלא יזכור שום מלאכה ובכל זאת נחשב זדון שבת לחייבו לט קרבנות -
למונבז בשגגת קרבן. לרבנן לריו"ח בשגגת כרת, לר"ל רק בידיעת תחומין ואליבא דר"ע.
תחומין – לר"ע דאורייתא, אבל אינה מלט מלאכות ואין בה קרבן.

שגג בשבת ובמלאכות – שוגג. ועי' להלן ע: אי קרבן אחד או כמנין המלאכות.
הזיד בשניהם – מזיד ואין קרבן.
שגג בשבת והזיד במלאכות – חייב אחת וכנ"ל.
שגג במלאכות והזיד בשבת - חייב כמנין המלאכות.
שכח כל המלאכות משכחת לה כנ"ל. והא דתניא בשגגת קרבן, היינו כמונבז.

שבועת ביטוי – חייב קרבן על השוגג. במזיד, אין כרת.
לשעבר, היינו נשבע שאכלתי ולא אכל או להיפך, פליגי תנאי אי חייב, ועי' בסמוך היכי משכחת לה.
להבא, נשבע שיאכל ולא קיים בשוגג (בעת האכילה שכח שנשבע), או להיפך, חייב לכו"ע.
גדר שוגג - למונבז סגי שגגת קרבן.
לרבנן, אמר אביי דמודה ריו"ח דמשכחת לה רק בשגגת לאו לבד (דאין כאן כרת לשגוג בו ושגגת קרבן לרבנן ל"ה שגגה אף בשבועה שאין בה כרת וקרבנה חידוש).
(לגירסתינו אביי לא איתותב, ויש לישנא דאיתותב ובכה"ג לריו"ח מודו רבנן למונבז בשגגת קרבן).