סד.
שק שנאמר בפרשיות הטומאה – היינו טווי מנוצה של עזים ואריג, ומשמש למלבוש הרועים.
(ועי' תוס' דדקה שיעורה בג"ט כשאר בגד, וסוגיין בגסה ושיעורה בד' טפחים).
נימין טוויין מנוצת עזים שקלען לתכשיט – מקבל טומאה. (קליעתן היינו אריגתן).
קילקלי (לסוס) וחבק (כגון אוכף) – מקבלין טומאה בין במת ובין בשרץ.
חבלים ומשיחות (קלועים מנוצת עזים ללא טוויה) – אין מקבלין טומאה במת ושרץ.
עשוי מזנב סוס ופרה (טווי ואריג) – מקבלין טומאה במת ושרץ.

מהלכות טומאת שרץ וטומאת מת;
טומאת שרץ עד הערב וטומאת מת שבעה ימים.
טומאת ערב מצויה הרבה (שרץ נבילה שכבת זרע זב וטמא מת). טומאת שבעה רק במגע מת עצמו.
שרץ מטמא בכעדשה, מת בכזית.

גזירה שוה - מופנה משני צדדין, אין משיבין. מצד אחד, למדין ופלוגתא דרי"ש ורבנן אי משיבין.
גז"ש שאינה מופנה לכו"ע למדין ומשיבין.

כפרת פקודי החיל דמדין – לרבה ב"א על הרהור, לתנא דבי רי"ש על שזנו עיניהן מן הערוה.
כל המסתכל באצבע קטנה של אשה – כאילו מסתכל במקום התורפה.

סד:
במה אשה יוצאה לרה"ר;
בחוטי שער, בין משלה ואפי' משל חברתה ואפי' משל בהמה.
זקנה בחוטי שער של ילדה, לא תצא. וכ"ש ילדה בשל זקנה.
בטוטפת וסרביטין התפורים לשבכה.
בכבול (פירושו לכו"ע כיפת צמר) ובפאה נכרית, לחצר, ולא לרה"ר. ועי' להלן.
במוך שבאזנה, מוך שבסנדלה, במוך לנידתה (פירש"י שלא ייטנפו בגדיה ולתוס' דוקא לצורך גופה).
בפילפל, בגרגר מלח, ובכל דבר שניתן לפיה למניעת ריח רע. ובלבד שניתן בערב שבת.
אין ליתנו בשבת (פ"א בתוס' רפואה פ"ב הערמה דהוצאה), ואם נפל המונח מע"ש לא תחזיר.
שן תותבת מאדם – לפ"א ברש"י לא תנן, לפ"ב תנן דיוצאת לרה"ר.
שן תותבת של זהב – רבי מתיר וחכמים אוסרים.

כל האסורים לצאת לרה"ר – לרישבר"י ולרב ענני ב"ש מותרת בחצר.
ולמתני' ולרב אסורות בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית.
נהגו נשים לצאת בתכשיטין בבית ובחצר ואף ברה"ר, ואין למחות בידם (תוס').
(עי' תוס' לימוד זכות בג' אופנים, ומסיק דעכ"פ מוטב יהיו שוגגין).

נדה – אין עולה מטומאתה אע"פ שעברו שבעה ופסק מעיינה, עד שתטבול.
ופסק ר"ע דמותרת לכחול ולפקוס ולהתקשט בבגדי צבעונין (דלא כזקנים הראשונים).

מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין – לר"א ור"ש אסור אף בחדרי חדרים, וכן פסק רב.
ולת"ק מותר בצינעא, וכן מצינו לתנא דברייתא.
כגון; זוג פקוק (שאסור ברה"ר שנראה כמוליך למכור) בחצר –
בברייתא מתיר (וכ"ה לת"ק דנשרו כליו) ולרב אסור (כשיטת ר"א ור"ש).
או מי שנשרו בגדיו (במי גשמים או בנהר, דאסור לשוטחן בחמה כנגד העם) לשוטחן בצינעא -
ת"ק מתיר (וכן לברייתא דזוג), ור"א ור"ש אוסרין וכ"פ רב. (ועי' תוס' אי הלכה כרב).