סג.
לא יצא האיש;
לא בסייף, ולא בקשת, ולא בתריס (מגן), ולא באלה (קולפא), ולא ברומח.
אם יצא – לרבנן חייב חטאת (דאינן תכשיט) ולרבי אליעזר פטור (דתכשיט הן כל עוד יש מלחמות).
בירית (כמו אצעדה לזרוע, הבירית בשוק להחזיק בתי שוקיים) – טהורה (דהוי משמשי כלי),
ויוצאין בה בשבת (דצורך לבישה היא, ואין לחוש לשלפא כיון דמיגליא שוקה).
כבלים (שלשלת זהב שבין הביריות להקטין הפסיעות) – טמאה (משמשת אדם),
ואין יוצאין בה (דתכשיט חשוב היא וחיישינן לשלפא ומחויא כיון דלא מיגליא שוקה בזה).

ימות המשיח – לשמואל כמו עוה"ז חוץ משיעבוד גלויות (וירושלים וביהמ"ק. תוס').
וכל נחמות הנביאים אינן אלא לעוה"ב, כגון האי קרא דלא ישאו חרב וגו'.
לרבי חייא בר אבא כל הנבואות הן לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה.
לל"ק ר"א וחכמים כרחב"א, לל"ב ר"א כשמואל (וחכמים לכאורה כרחב"א).

חגור חרבך על ירך הודך והדרך – בדברי תורה כתיב (לחזור משנתך שתהא מזומנת להביא ראיה).
ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו (ומכאן מקורו של ר"א דכלי מלחמה הוו תכשיט).
ליגמר איניש מרביה (אף שאין יודע כל הטעמים) והדר ליסבר.

שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה כשעושין לשמה ובענוה – הקב"ה מצליח להם ועולין לגדולה וזוכין לתורה שניתנה בימין (לר"א) ולרנב"י זוכין למה שנאמר בימינה (אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד).
המיימינים בתורה (לפ"א ברש"י יגיעין ולפ"ב לשמה) - זוכין לאורך ימים וכ"ש לעושר וכבוד.
והמשמאילים בה (בלי יגיעה או שלא לשמה) זוכין רק לעושר וכבוד.
שני ת"ח הנוחין (לפ"א ברש"י בנחת ולפ"ב מנהיגין) זל"ז בהלכה – הקב"ה מקשיב להן.
ואפי' למי שחישב לא עשה.
כל העושה מצוה כמאמרה – אין מבשרין אותו בשורות רעות. ואפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטל.
שני ת"ח המקשיבין זל"ז בהלכה – הקב"ה שומע לקולן.
ואם אין עושין כן, גורמים לשכינה שתסתלק מישראל.
שני ת"ח המדגילים (לרש"י מזמנים ללמוד, ועי' תוס' ע"ז) זל"ז בהלכה – הקב"ה אוהבן.
והוא דידעי צורתא דשמעתתא, והוא דלית להו רב בעיר ללמוד ממנו.
גדול המלוה לעני יותר מהעושה צדקה, ומטיל בכיס גדול מכולן.
עדיף להידבק בת"ח אפי' נוקם ונוטר כנחש, מאשר לדור בשכונת ע"ה.
המגדל כלב רע בתוך ביתו – מונע חסד מתוך ביתו, ופורק ממנו יראת שמים.

סג:
שמח בחור וגו' ודע וגו' – לר"ה עד כאן דברי יצה"ר מכאן ואילך דברי יצ"ט,
לר"ל עד כאן לדברי תורה (למוד משמחה וטוב לב ובהבנה), מכאן למעשים (לקיים ככל הנלמד).

אצעדה (שבזרוע) – מפורש בקרא דטמאה.
כלי המיועד להשמעת קול – מקבל טומאה.
שלשלת שבין רגליה – אם מיועד להקטנת פסיעות, מקבל טומאה וכנ"ל. (ולא מצד קול דממילא).

אריג כל שהוא – טמא. (ועי' תוס' דהיינו כשנעשה כך מתחילה, אבל בא מבגד גדול טמא בגע"ג).
תכשיט כל שהוא – טמא. (ועי' תוס' דכ"ש בזה ובאריג, בעינן שיעור קצת).
אריג ותכשיט כל שהוא – טמא.
שק – טמא אפילו אינו ארוג (עי' להלן סד.), משא"כ בגד.