הרמז מהפסוק הנ"ל הוא שתמיד כשנוסעים ומתרחקים ממקום בו יש קרבה לקב"ה, כמו בנסיעה מהר סיני ( הר שפר, הר טוב ), מגיעים למקום בו יש חרדה.והמסקנה פשוטה ומתבקשת.
שני הדיונים האחרונים בגמרא, הן בעניין סנדל המסומר והן בענייני קמיעות, משקפים התייחסות של חז"ל למצבים גורמי חרדה, שהינם שכיחים כיום כבעבר. הבעיה הינה יותר בעיית האנשים הנוטים למצבי חרדה מאשר גורמי החרדה עצמם המשתנים מאד.
כל מטפל כיום, בין אם רופא, פסיכולוג, עו"ס, או מטפל באחת האומנויות ואחרים, נחשף למצבים אלו בקרב מטופליו.
בעת העתיקה, כשלא ידעו כיצד להתמודד עם מחלות ומצבים אחרים שאיימו על חיי הפרט והקהילה, היה האיום הקיומי גדול לא פחות מבימינו ( עיין ערך 'עמוד ענן',וגם אז נתן עמוד הענן בטחון ומחסה כמו 'כיפת הברזל' בימינו ), ואנשים חפשו כל דרך אפשרית להקל עליהם במצבים אלו. על כן היה השימוש בקמיעות נפוץ כל כך, ולכן גם היתה תועלתם הנפשית - ומשנית גם הגופנית- מרובה.
ככל שרמת החרדה גדולה יותר משתמשים ביותר אמצעים, ולכן כשאין בנמצא קמע שכבר הוכיח עצמו במידה מספקת, משתמשים בכמה קמיעות יחד, ולו חדשים שעדיין לא הוכיחו עצמם ושנכתבו בידי מי שאינו מוכר ככותב קמיעות מומחה, ברם ברור שבהתאם מידת הבטחון שהם יכולים להקנות קטנה יותר.
היות וחז"ל היו מודעים למצבים אלו ומנוסים בהם, התמודדות עולם ההלכה והמחשבה שלהם הינם ממש 'מודרניים' ולא שונים במהות מההתמודדות של מטפלים כיום.