נז.
אשה יוצאה בתכשיטים ואינה יוצאה בדבר שאינו תכשיט, דהוי משאוי ואף חייבת חטאת.
בתכשיטים – יש שגזרו מפני חשיבותן דילמא שלפא להראות ואתי לאתויי ד"א ברה"ר,
ויש שגזרו מפני שחוצצין בטבילה ודלמא מתרמי לה טבילה ושלפא ואתי לאתויי.
אלו שגזרו עליהן, אסורין אף בחצר, מלבד כבול שהתירוהו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה.

בחוטי צמר או פשתן או רצועות שבראשה – לא תצא, משום סרך טבילה כבסמוך.
(ולרבי יהודה להלן דחוטי צמר אין חוצצין, יוצאת בהם).
לא תטבול בהם עד שתרפם. (טבילת אדם בשבת – מותרת).
ותנן להלן סד: דיוצאת בחוטי שער (מובא בעמ' ב').
תיכי חלילתא וכל מיני אריג – אינם חוצצים, ויוצאת בהם בשבת (כשאינם חשובים).
כשהתיכי מטונפות – אם מקפידות להורידן בעת רחיצה מחמת הטינוף, ללישנא בתרא דרהבדר"י אסורה לצאת בה בשבת. (ראה ברש"י פירוש נוסף שנדחה).

לא תצא בטוטפת או סרביטין שאינם תפורים לשבכה (אף בחצר). ולא בכבול לרה"ר.
ולא בעיר של זהב או קטלא או נזמי האף (להלן נט:).
ולא בטבעת אף שאין עליה חותם או במחט אף שאינה נקובה.
ובכולן אין חייבת חטאת. (להלן סב. איתא דטבעת בחותם ומחט נקובה, חייבת חטאת, עי"ש).

הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהן (לא מיהדק, ולמישלף ל"ח, עי' רש"י נט:).
אבל לא בחבקין שבצואריהן, דהיינו קטלא, שמתוך רוחב הרצועה וחלקותה אינה חונקת ומהדקין אותה (ויש בזה סרך טבילה).

מדיני חציצה באדם;
חוטי פשתן או רצועות שבראשי הבנות – חוצצין.
חוטי צמר – לת"ק חוצצין לרבי יהודה אין חוצצין. חוטי שער – לכו"ע אין חוצצין.
חוטי צמר או פשתן שבצוואר – אין חוצצין, אע"ג דמצי למיהדק, אין מהדקין לפי שחונק.
חוטין שבאוזן הבנות – אין חוצץ. חבקין שבצואריהן – חוצץ, והיינו קטלא כנ"ל.

נז:
חומרתא דקטיפתא (קשר לביטול עין הרע) – יוצאת בו, כקמיע מומחה.
טוטפת, הוא אפוזיינו המוקפת לה מאוזן לאוזן. (לרש"י על פדחתה, להערוך כעין ציץ על מצחה).
סרביטין, הוא המגיעין לה עד לחייה.
(עניות עושין אותן של מיני צבעונין, עשירות עושין אותן של כסף ושל זהב).
בסבכה המוזהבת – יוצאת, ובטוטפת וסרביטין הקבועין בה.

כבול – מספקא לר' ינאי אי היינו כבלא דעבדי או כיפה של צמר.
לרבי אבהו (וי"ג גם רב) היינו כיפת צמר, ולא תצא בה לרה"ר, וכ"ש כבלא דעבדא. ותניא כוותיה.
לשמואל להלן היינו כבלא דעבדא, אבל כיפת צמר שריא.
ונמצא; כבלא – לכו"ע אסור, ועי' להלן הפרטים.
כיפת צמר – לרבי אבהו אסור לרה"ר לשמואל מותר.

בכבול – לת"ק מותרת רק בחצר (אבל ברה"ר חיישינן לשלפה מתחת השבכה), ומוכח דהיינו כיפה.
ולרשב"א יוצאין בו לרה"ר (דכל שתחת השבכה ל"ח לדידיה לשלפא).
באיסטמא (כליא פרוחי) – יוצאת בו לחצר.

איסטמא – אין בה משום כלאים (לרש"י משום דהוי לבד, לתוס' משום דהוי לבד קשה,
ועי"ש בשם הערוך משום דהזהב שבו עיקר).
ואינה מטמאה בנגעים (משום שאינו טווי, ומטמא במת ושרץ, עי' תוס').
ואין יוצאין בה לרה"ר, וכנ"ל. ולר"ש אף אין בה משום עטרות כלות.