הדמיון הטוב והדמיון שאינו כזה.
הדמיון מופיעה בשני זמנים, האחד בהיות לאדם זמן פנוי, זמן בו איננו עסוק בעשייה, זמן בו הוא פנוי לחשיבה, (לעיתים זמן המוגדר כשעמום).הזמן השני הינו בהיות האדם חושש ופוחד, זמן בו האדם חושש לקיומו.בזמנים אלו יופיעו הדמיונות.
מקור הדמיונות, איכות הדמיונות, הינן ממהותו הפנימית של האדם.איכות מלאוּת נפש האדם, היא אשר תקבע את מהות הדמיון לטוב או שלא לטוב.
הגמרא במסכת שבת מספרת ג' סיפורים, "והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים רבי אילעאי בן אלעזר אומר במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים רמי בר יחזקאל אמר בבהכ"נ היו יושבין ושמעו קול מאחורי בהכ"נ כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת"
שלושת הסיפורים מובאים כהסבר לאיסור יציאה בסנדל המסומר.המאפיין והמשותף לג' הסיפורים הינו הדמיון, כסבורין.בשלושתם מספרת הגמרא, בשל היותם סבורין שבאים האויבים ע"כ החלו במנוסה, במנוסתם זו הרגו זה בזה,ע"י הסנדל המסומר, יותר משהרגו בהם האויבים.
אומר הרב קוק "כשם שההחלטה הדמיונית היא מצדדת כלפי רעה, לצד נפילה וייאוש, כך היא בעצמה מכשלת כח בעליה.ההחלטה הדמיונית בד"כ תיקח אותנו למקומות שאינם נכונים לנו.זהו הדמיון אשר איננו טוב, דמיון זה נובע ממקור של נפש חלשה.נפש אשר פחדה גדול, פחד הנובע מחוסר אמונה וביטחון.
לעומתו הדמיון הטוב, דמיון אשר יבוא ממקור של אמונה וביטחון, דמיון הנובע מרוממות הרוח, יביא לידי דמיונות אשר יוליכהו אל הטוב.
כוחו הגדול של הדמיון בשונה מהחשיבה, אומר הרב קוק "בשינוי כלשהוא מהרגלו, כבר העולם נהפך בעבורו, לא כמידת השכל היודע עת לכל חפץ".כוחו של דמיון בשינוי קטן נהפך העולם לעומת החשיבה, השכל, בה הדברים משתנים רק לאחר חשיבה ארוכה.
אומרת הגמרא, מעשים אלו קרו בשבת.השבת הינה זמן המיוחד לדמיונות, או' הרב קוק "יום הנועד לרוממות וקדושת שכל טוב".יום השבת בדווקא בהיותו יום המיועד לרוממות, רוממות הנובעת מפנימיותו של האדם, כפי פנימיותו תהיה רוממותו ויהיו דמיונותיו.