ג.
בכל מקום ששנינו במס' שבת פטור על מעשה, היינו דאסור מדרבנן, חוץ מהבאים שמותרים.
הצד צבי, הצד נחש, המפיס מורסא – מותרין לכתחילה (ועי' ביאורם להלן קז.).
כשלא עביד מעשה ותנן פטור, היינו דמותר (אם לא מצד מסייע וכדו' עי' תוס').
(שנים שעשאוה, כבר הובא לעיל ב.).
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ – חייב. עקירת גופו כעקירת חפץ.
הניח חבירו בידו והוציא – מרש"י משמע דפטור דעקירת ידו אינה עקירה כיון דלא נייח.
ולתוס' היינו רק כשגופו ברשות אחרת, אבל ידו עמו בחד רשות והניחו בה, הוי עקירה המחייבת.
ג:
היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן משחשיכה – חייב.
אדם ברה"ר וידו ברה"י, אינה נידונית כרה"ר.
אדם ברה"י וידו ברה"ר, אינה נידונית כרה"י.
היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ – תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה.
למהלך א; פליגי אי נתנו לידו דין כרמלית.
לדחייה ראשונה; למטה מעשרה, נתנו דין כרמלית ואסור (ומשמע דאפי' הוציא מבעו"י). למעלה מעשרה, מותר.
לדחייה שניה; הוציא מבעוד יום אפי' למטה מי"ט, מותר. הוציא משחשיכה למטה מי"ט, אסור משום קנס, ולא משום גדר כרמלית).
(הוציא מבעו"י, אם יזרוק לא יתחייב חטאת. הוציא משחשיכה, אם יזרוק יתחייב חטאת).
לדחייה שלישית; הוציא בשוגג, לא קנסו (בפשטות אפי' משחשיכה, אמנם עי' תוס').
הוציא במזיד (משחשיכה למטה מי"ט), קנסו.
לדחייה רביעית; פליגי בהוציא בשוגג (חשיכה למטה מי') אי קנסו אטו מזיד.
לדחייה חמישית; להחזיר לאותה חצר, מותר (בשוגג, אפי חשיכה ולמטה). לחצר אחרת, אסור (אפי' בשוגג).
ונמצא (אם נשווה המהלכים כמה שניתן);
הוציא מבעו"י, מותר בכל גווני. הוציא למעלה מי"ט, מותר.
הוציא בשוגג, מותר (ולדחייה רביעית הברייתא הראשונה אוסרת).
לאותה חצר, שרי.
הוציא משחשיכה למטה מי"ט במזיד ורוצה לזרוק לחצר אחרת – אסור.
(להוציא לכתחילה למעלה מי"ט לרה"ר, תוס' מתירים, ובבה"ל ריש שמח הביא מרשב"א דאסור).
הניח פת בתנור עד שנאפית - חייב משום אופה (דהיינו מבשל).
רדיית הפת- אסורה מדרבנן.
הדביק פת בתנור – מספקא לרב ביבי ב"א אי התירו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת.
לדחייה שניה הנ"ל מוכח דלא התירו.