(רובן ע"פ מה שנכתב בגליון)

א. גמ'. לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה כו'. המפרשים כאן דחקו להסביר בדרכים שונות, והצד השווה שבכולם שנטו מלפרש כפשוטו שלא ירבה בתפילה משום שקשה להסביר כך, איבע"א קרא ואיבע"א סברא. אמנם בשו"ת צפנת פענח (דווינסק סי' סו) משמע שאכן פירש הגאון מאמר זה כפשוטו, שאין כדאי להרבות יותר מדאי בתפילות ותחנונים. ולפי דרכו, יתכן לומר דטעמא דמילתא שלמרות שכל עיקר תכלית התפילה הוא יצירת קשר עם הקב"ה ותקיעת האמונה שהכל מידו בליבו, לפעמים דווקא ריבוי התפילה מעיד על חוסר ביטחון בקב"ה, שכאשר מפציר על בקשתו חזור והפצר הרי זה מעיד שאינו מסוגל כלל להשלים עם מצבו הנוכחי אף לא זמנית. ולפ"ז יובן טעמא דקרא: כי האלוקים בשמים כו'. היינו שלא כמחשבותיך מחשבותיו, וגבהו מעליהן כגבוה שמים על הארץ.

ב. והא קחזינן דמזקא ובעטא. עי' ב"ק (יט:) יצרא קתקיף לה (ושו"ר זה בזכר יהוסף). ובשבת (קט.) כ"ש דתקתיף יצריה. ובפירש"י לעיל (לא.) ד"ה ביומי.

ג. חד אמר פרצוף. עי' בגליון בשם הערוך. ועי' בנדה (כד:) ברש"י שם עוד פירוש לפרצוף, שהוא אבר אחד מהפנים כגון מצח, עין, לסת וכד'.

ד. אלא למאן דאמר זנב מאי אחור וקדם צרתני. היה יכול לתרץ דאתא לכדדרשינן בחגיגה (יב.) ע"ש.

ה. אלא פורענות דמבול. ומבול גופיה שהתחיל באדם אע"ג דבעלמא מתחילין מן הקטן, משום שהאדם היה סיבה להשחתת כל בשר את דרכו על הארץ.

ו. בתחילה שעלה במחשבה לבראת ב'. ו'מחשבתו' של הקב"ה יוצרת ממש, ולכן כתוב "זכר ונקבה בראם".

ז. לא נצרכה למקום חתך. המציינים לא ציינו לחולין (סח.) וע"ש (צט.). ושם בדף סח. הוא ג"כ בשם רב נחמן בר יצחק, ונראה שזהו המקור לדבריו.

ח. ד"א ויבן מלמד שבאה הקב"ה לחוה כבניין אוצר. וק"ק מדוע דווקא לאחר הנסירה בנאה כן ולא עשאה כך מלכתחילה. ונראה שקודם הנסירה באמת לא הייתה פרייה ורבייה (וכמדומה שראיתי כן באיזה מקום) ולא היה צורך בכך.

ט. מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדה"ר. עי' רש"י כתובות (ח.).

י. לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך. בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' תשע) כתב דשיעור ההרחקה הוא עד כדי שלא יבחין בהילוכה ובתנועותיה (וע"ש עוד כמה פרטי דינים בדין זה). ובשו"ת תורה לשמה (סי' שפב) כתב דשיעורו הוא ד' אמות, וכתב שכ"ה ע"פ סודם של דברים ע"ש. וע"ע בגליוני הש"ס כאן. ובהגה בשל"ה (שער האותיות אות הקו"ף, קדושה) כתב שאף סומא אסור להלך אחרי אשה [ולכאורה ממקומו הוא מוכרע, שאמרו שלמ"ד דו פרצופין ע"כ גברא סגי ברישא, והרי לאותה דיעה ע"כ שפניו היו מכוונות לכיוון ההפוך ומה בכך שהיא תלך ברישא, אלא ודאי דלא תליא בראייה דווקא]. ועי' בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' צא אות כג) בשם הלקט יושר דבזמנינו שנשים מצויות ביננו אין נזהרין בזה (משום שאף אם יסתלק מאחת יפגע באחרת). והוא הקל למעשה רק כשממהר לדבר מצווה.

יא. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק. מוכח מכאן דלאו היינו רב נחמן סתם, ודלא כרש"י גיטין (לא:) וע"ש בתוס' שדחו דעתו. ואכמ"ל.