הגמרא מקשה (נ, ב) כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת (כלומר שמותר להשתשמש בפת לצורך שאינו צורך אכילה)? ומתרצת שדברי שמואל הם כשיטת רבי אליעזר בברייתא שהגמ' הביאה לעיל לפיהם נוטלים ידיים ביין שאינו מזוג משום שאין חוששין להפסד אוכלין.

לכאורה ניתן לומר שהברייתא אינה מתאימה גם לשיטת רבי אליעזר, שכן שמא יש לחלק בין הפסד משקין להפסד אוכלין, ואולי רבי אליעזר סבור שמותר לאבד משקין אך אסור לאבד אוכלין? ואולי רבי אליעזר מודה שמותר לאבד גם אוכלין אך סבור שפת שונה מאוכלין וכפי שהגמ' מביאה בהמשך לגבי ארבעה דברים שנאסרו בפת?

ואם כן אולי אין ראיה משיטת שמואל לשיטת רבי אליעזר?

אלא שנראה שאין לחלק בין הפסד משקין להפסד אוכלין, וכך פוסק ברמב"ם בהלכות ברכות פ"ז ה"י: "וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין, דרך ביזוי ובעיטה" וראיה לדבר יש גם מהמשך הגמרא ששם נאמר שממשיכין יין בצינורות לפני חתן ולפני כלה לשם סימן טוב ואין בזה משום ביזיון והפסד לפי שהיין נשפך לכלי כדברי רש"י.

ולענין הפסד משקין, והואיל וכבר עסקנו בענייני הבדלה על הכוס, ראוי להביא דברי הרמ"א: "ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ קודם שסיים בורא פרי הגפן - כדי שלא יהיה כוס פגום; וטעם השפיכה דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין כך לסימן טוב בתחלת השבוע. גם שופכים מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר, ורוחצים בו עיניו משום חבוב מצוה" (סי' רצ"ו ס"א), וכבר הקשה במג"א שהרי לכאורה כיצד אפשר לאבד יין בידיים והרי זה הפסד משקין ולכן יש שאמרו ששהרוצה לקיים את פסק הרמ"א ימלא את הכוס קצת מעבר לנדרש כדי שרק מעט יין יישפך או ינענע מעט את הכוס בשעת ההבדלה.