א. ולא יהא סרבן. ברש" צריך לסרב פעם אחת. הוא לשיטתו שפי' להלן דפעם שניה מהבהב הוא חלק מההסכמה עי"ש ולא מהסירוב.

ב. לא יענה אמן אחר הכהנים. בפוסקים כ' על פי המשך המשנה דה"ה הכא אם מובטח יכול לענות, והיינו רק על וישמרך ויחונך ושלום, אבל על ברכת המצוות של הכהנים (לברך... באהבה) הוי הפסק ולא יענה בכל אופן.

ג. פעם ראשונה יסרב וכו'. לכאורה זה במי שבאמת רוצה ומסרב רק בשביל המיעוטן יפה. אבל אם באמת איננו מעונין לרדת לפני התיבה לכאורה יכול לסרב בתוקף גם בפעם השניה והשלישית. (אלא שיש בזה נשיאה בעול להתפלל מדי פעם, ובפרט אם חננו ה' בקול ערב ונעימה ויכול לכבד בזה את ה', ועי' עוד מיד בסמוך). – ואגב. הסרבנות הנזכרת כאן שרובה קשה ומיעוטה יפה לכאורה היא לאו דוקא במי שמבקשין ממנו לירד, אלא כללא הוא והנהגה נכונה. ולפי זה גם מי שהיה בדעתו לסרב לרדת ומפצירין בו ראוי שלא לסרב יותר מדאי.

ד. אמצעיות אין להן סדר. בתוס' בתוך הדברים הזכיר מענייני דיומא להחזיר על אי אמירת זכרנו וכו'. אלא שידוע שהפוסקים דחו זאת מכיון שאין להזכרות אלו שורש בש"ס והגאונים הם שתיקנוהו. ועוד הזכירו התוס' המלך הקדוש והמשפט. ו(עוד מענייני דיומא) להלן בסוגיא הזכירו דיני השחיה, ואיתא בפוסקים שאותן שנהגו בימים נוראים לשחות כל התפילה מלמדים אותם לזקוף בסוף הברכות.

ה. והיה מאריך וכו' והיה מקצר. קצת צ"ב הרי עזרא ובית דינו (אנשי כה"ג) תיקנו את נוסח התפילה ומה יכול להאריך ולקצר. ואמנם אי' במגילה דשכחום וחזרו וייסדום, ואולי זה היה בתקופת השכחה ואז היתה ידועה רק המסגרת אבל הניסוח היה גמיש. ויל"ע. – ובכלל צ"ב מה באמת רצה ר"א להדריך את תלמידיו בעובדות אלו, האם יש כאן הלכה בהלכות תפילה או הוראה כללית בעבודת ה' דיש מקום לשתי הגישות הללו. (נפגשו פעם ב' צדיקים זה האריך בתפילתו והשני קיצר, ואמר עליהם ידיד משותף ששניהם מחבבים את המאכל הזה, הראשון בולעו והשני מגלגלו בפיו כמה שיותר..).

ו. אין צריך להזכיר שמו. יש בפוסקים שחילקו בין המתפלל בפני החולה לבין המתפלל שלא בפניו. ומ"מ אף שזה מתכסיסי התפילה להזכיר שם החולה (ולפי המקובלים גם שם אמו), מ"מ שומע תפילה מבין ומקבל גם כשהמתפלל לא מקריא בתפילה את כל תעודת הזהות של הזקוק לישועה.

ז. (לד:) השתחוואה פישוט ידים ורגליים. קצ"ב לפי זה מהו הכהנים וכו' כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, אחרי השתחוואה מה יש עוד ליפול על הפנים. ויש ליישב.
ח. יכוון את לבו באבות. ועי' תוס' מש"כ בזה. וידוע שיש ראשונים שגרסו באבות או בהודאה. ואף דלכתחילה אין לסמוך על זה ויש לכוון דוקא באבות, מ"מ הקה"י זצ"ל השתמש בזה למצוא עצה לקושיית הביאור הלכה החמורה איך מותר לסיים התפילה אם נזכר שלא כיון באבות. ואכמ"ל.

ט. בורא ניב שפתים ברש"י מובטח על השלום. לולא דמיסתפינא הייתי מוסיף "והרפואה" כנאמר בסוף הפס' ורפאתיו, ועל ענין הרפואה הובא כאן.

י. עלה לעלייה. לכאורה היינו כדי שלא יידעו דהוא המתפלל (כעין חנן הנחבא), אבל בהמשך העובדה נראה שלא הסתיר כלום. ויל"ע. – ושוב מעשה. קצ"ב דהמעשה השני בימי ריב"ז קדם למעשה הראשון בימי ר"ג דיבנה ומהו ושוב. – כעבד ושר. ישנו ביאור עמוק שהשר יודע את טובת המלוכה ואינו יכול לבקש לפנים משורת הדין, ולכן גם לא נענים לו כיון שהוא עצמו מבין שזה לא טוב לכלל ואולי גם לפרט עצמו. אבל העבד שאינו מבין כלום ואינו רואה לפניו אלא את טובת הפרט הזקוק כעת לישועה. והבן.

מי יתן ויראנו ה' ישועות גדולות לפרט ולכלל ובפרט בימי הרחמים והדין הבאים לקראתנו לשלום שנזכה כולנו להיכתב לשנה טובה ומתוקה בכל מילי דמיטב.