"וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מבעיא עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי".

לא מובן לי קושיית הגמרא, הרי אחד שנים ושלושה שאמרנו היו כשלמדו תורה.
עשרה ששורה השכינה מדובר בתפילה.
אז אולי מעלת התורה גדולה ממעלת התפילה (יש אומרים שזו המחלוקת בין חסידים למתנגדים) ולכן צריך פסוק מיוחד לתפילה שגם שם שורה שכינה.

והשתא דאתינן לענין עשרה, יש להעיר על מה דאיתא כאן בדף בתחילת סוגיא זו:
"אמר רבין בר רב אדא א''ר יצחק: מנין שהקב''ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר {תהילים פב-א} אלהים נצב בעדת אל. ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: 'אלהים נצב בעדת אל'.

מה ההבדל בין המימרות?
בפשטות המימרא הראשונה אומרת שהקב"ה מצוי בבית הכנסת גם כשאין עשרה מתפללים, והמימרא השניה אומרת שהקב"ה נמצא כשיש מנין מתפללים, גם אם אינם נמצאים בבית כנסת אלא בכל מקום.
ולפי זה מה דאמרינן בהמשך שבעשרה הקב"ה נמצא עוד לפני שמתכנסים האנשים, צריך לומר שזהו במקום שהם עתידים להתפלל, הקב"ה מעל הזמן ויודע שתיכף יתכנסו עשרה להתפלל ומקדים ובא וקל וחומר שאם מתכנסים בבית כנסת שהוא מקדים ובא.
אך זה קשיא לי דלקמן בעמוד ב' איתא:
"אמר ר' יוחנן בשעה שהקב''ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' {ישעיה נ-ב} מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".
הרי אמרנו שהקב"ה נמצא לפני כולם, אז מדוע הוא כועס? כי הלשון היא: בשעה שהקב"ה בא. היה צריך לומר שאם הקב"ה ממתין והגיע הזמן הקבוע לתפילה ולא באו, אז הוא כועס.