א. אעירה שחר. בשו"ע ממליץ לכל יהודי לעורר השחר. וידוע שהגה"צ ר' אליהו לופיאן (מובא בתולדותיו שבראש ספר לב אליהו שנכתבו ע"י הגה"צ ר"ש שבדרון) היה מתאמץ בזה לעת זקנתו בכל כוחו, והיה מסביר את עצמו באומרו שיום יבוא ויעמוד בפני ב"ד של מעלה ויעברו איתו סעיף סעיף על סדר השו"ע לראות אם קיים, וכמה לא נעים יהיה ליפול כבר בסימן הראשון... – הכי קאמר משה לישראל העיר בשפ"א ועוד דלכ' לפרעה אמר. ובאמת בילקוט ליתא לישראל.

ב. שכל מלכי מזרח ומערב ישינים עד שלש שעות. לעיל ג: מוכח דהיינו עד שעה שלישית ולא עד בכלל, שהרי מנו שם למלכים ח' שעות מחצות הלילה. ומכאן מוסר השכל לאנשי זמנינו שחלקם הגדול אפילו כמלכי פעם העצלים לא נוהגים.
ואומרו לא חסיד אני, רצונו נוהג לפנים משורת הדין. שכמלך רשאי לנהוג בהנהגת המלכות הן בשנתו והן שלא להורות בעצמו בדם וכדומה והן במניעת ההכנעה בפני רבו, והוא לא נהג סלסול בעצמו במקום שנוגע היה לכבוד שמים, כאומרו ונקלותי עוד מזאת ועם האמהות אשר אמרת איתן אכבדה, ודוד מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'.

ג. לימרו כרבי אליעזר. וברש"י כל שדעתו לישן כבר ישן עד שליש הלילה. ומכאן דהמאחר דעתו לא לישן או לפחות לא לישן חצי לילה אבל אין זה דרך ההולכים באמת לישן. (אלא לימוד זכות יש על בני הזמן משום אפשרות התאורה הקלות, ואמר מאן דהוא שבדורות קדמונים כבר תיקנו את חצי הלילה האחרון ועתה זמן לתקן את חציו הראשון...). ומקום יש לעורר בזה דהן אמנם נתן הקב"ה אפשרות לנדד שינה מעיניו בלילה,אבל צריך לדעת בבירור שהוא לווה בזה מן המחר, אלא שלפעמים יש סיבה מוצדקת ללוות מן המחר, אבל שלא ירמה את האדם את עצמו ויידע נאמנה שאיחור השינה של היום הוא לקיחה מאיכות המחר, ועליו להיות בטוח שזה מוצדק.

ואנו עוד בתוך ימי השלושים לפטירת מרן הגריש"א זצ"ל וא' הדברים המופלאים ביותר שסופרו עליו, הוא שהעיד על עצמו שמעולם, בכל ימי חייו הארוכים, לא דילג לילה. ועומק הדבר הוא שהמדלג מרגיש בעל הבית על הזמן שלו וברצותו כביכול רשות בידו לגנוב מאיכות המחר, אבל החדור בהרגשה שהוא פועל, אגירי יומא אנן, הלכה היא בשו"ע חו"מ הל' פועלים שאסור לפועל לא לישון מפני שזה על חשבון בעל הבית. והבן.

ד. (ד:) כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם. הוא מאבות דרבי נתן פ"א. – אלך לביתי ואוכל קמעא וכו', כביכול כוונתו כדי לקרוא ק"ש ביתר שאת ויתר עז, ולשם שמים הוא מתכוין, וחז"ל מלמדים אותו לא להתחכם. – נכנס לבית הכנסת וכו' קורא ושונה וכו'. מכאן אסמכתא למנהג ישראל לקבוע שיעורים לעמלי הפרנסה בין מנחה לערבית, שיעורים לפי רמת הלומדים. – לאפוקי ממ"ד רשות. ומ"ד רשות יענה כתי' קמא.

ה. זה הסומך גאולה לתפילה. כדאי מאד לראות את לשון תלמידי רבינו יונה בשני נוסחאות בזה, דברים מלהיבים את הלב לאהבת ה' ויראתו. – וריב"ל סבר לא הוי גאולה מעלייתא. לטעם זה רק ביאר מדוע אין ענין לסמוך אבל לא ביאר מדוע להקדים תפילה בדוקא. – אף ק"ש סמוך למיטתו, ר"ל להתחיל ולסיים את היום עם קבלת עול מלכות שמים. – בסוף תוד"ה דאמר, אם כן גם לנו יש לנו לסמוך. זו לשון ייחודית לבעל תוס' ברכות, ראה כעין זה תחילת ו' עמ' א'.

ו. שלש פעמים, פירש"י נגד ג' תפילות. אמנם מנהגינו שלא לאומרו בערבית אלא ב"פ בשחרית. - דאית ביה פותח את ידך. ומכאן הוציאו הפוסקים דהכוונה בפסוק זה מעכבת. יעוי' בדבריהם. – מפני שיש בה מפלתן וכו'. ראיתי בס' אחד (להרב בלוי רבה של פרד"כ זצ"ל) דהכתובים נתחברו ברוה"ק וראה ברוה"ק פסוק זה ומובן כל הענין של נ' דקשור למפלה, אלא שלא היה מחוייב לחבר כל מה שרואה ברוה"ק, ומ"מ סמך בפסוק של סמיכה שגם אותו ראה ברוה"ק אלא שלא היה סומכו לכאן אילו לא בשביל לסמוך את הנפילה.