א. גמ' ו. "תרי מיכתבי מילייהו בספר זכרונות וחד לא מכתבי מילייהו". הגמ' מחדשת חידוש עצום שרק לימוד של שניים בחברותא נכתב בספר זכרונות ואילו אדם שלומד לבד לא נכתבים דבריו בספר זכרונות. ולכאורה קשה והרי אין שכחה לפני כסא כבודך. אמנם הגמ' בתענית מותחת ביקורת על הלומדים לבד (חרב על הבדים ונואלו - חרב על תלמידי חכמים שלומדים לבד...ולא עוד אלא שמטפשין...ולא עוד אלא שחוטאין), אך האם הלימוד לבד הינו כה חמור?! הרי נפש החיים אומר שבשעה שאדם לומד סוגיא, הקב"ה עסוק גם כן באותה סוגיא, וכהסברו הנפלא על הגמ' בגיטין ו::

"לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית"ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ"פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעוקמא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג"כ הוא דנוק בדבורו של הקב"ה. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה. ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני. כמ"ש רז"ל סוף פ"ב דמגילה. ובפ"ק דברכות ה' א' ובקהל' רבה ס"א פי"א ושם בסי' ה' פ"ו ובירושלמי פ"ב דפאה ובויקרא רבה פכ"ב ע"ש. ובשמות רבה פמ"ג כתב לך את הדברים האלה בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמר למשה על הסדר. מקרא ומשנה הלכות ואגדות שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אפילו מה שהתלמיד שואל לרב ע"כ. ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה. כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו ית' באותו העת ממש. כדאשכחן בפ"ק דגיטין גבי פלגש בגבע' ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא לה רי"א נימא כו'. ואשכחי' ר"א לאלי' א"ל מאי קעביד קב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה ומאי קאמר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר. והיינו מפני שר"א ור"י עסקו ביניהם בענין פלגש בגבע' אז באותו עת. גם הוא ית' שנה דבריהם ממש. והוא ית"ש ודבורו חד. וכמפורש בתוה"ק במשנה תורה לאהבה את ה' אלהיך כו' ופירשוהו רז"ל בנדרים (ס"ב א) דקאי על עסק התורה ע"ש וסיפי' דקרא ולדבקה בו. ולכן אמר דוד המע"ה טוב לי תורת פיך כו'. אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתב'. ולכן כל התורה קדושתה שוה בלי שום חילוק ושינוי כלל ח"ו. כי הכל דבר פיו ית"ש ממש. ואם חסר בס"ת אות א' מפסוק אלוף תמנע היא נפסלת. כמו אם היה נחסר אות א' מעשרת הדברות. או מפסוק שמע ישראל. וכמ"ש גם הרמב"ם ז"ל והוא מתד"א סא"ז פ"ג:

אם כן מדוע עונשו של הלומד תורה לבד חמור עד כדי כך שלימודו אינו נכתב? האם זה מפני שיכול וטעה בלימודו שכן לא היה מי שיחדד אותו בלימוד, ואין רושמים בספר זכרונות דברים שאינם נכונים?

ב. "בשעה שהקב"ה בא לביכנ"ס ולא מצא עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" ומפשט הפסוק משמע שהקב"ה לא מצא אף לא אחד, ומדוע נאמר ולא מצא עשרה, והסביר הרב אלישיב זצ"ל כי דיוק הגמ' הוא מהמילים ואין איש ולא נאמר ואין אנשים, כלומר חסר אותו איש שישלים לעשרה ולכן קראתי ואין עונה שכן לא ניתן לענות לקדושה בלא עשרה.