א. לא ליתיב לה אלא בעילת מצוה. שימשו כאן בלשון מושאלת, שהרי מדובר במי שנבעלה הרבה בקטנותה ופעמיים בנערותה, ומתירין לה עוד ביאה אחת בבגרותה, וביאה זו כבר אינה בעילת מצוה דבתולה. אלא הכוונה כמו בליל הנישואין לבוגרת שראתה יש לה בעילה אחת הנקראת בעילת מצוה ה"ה כאן יש לה בעילה אחת בלבד.

ב. (סה:) חצי יום וחצי לילה. לכאורה היה נכון לומר חצי לילה (דנישואין מחצות) וחצי יום (שלמחר עד חצות היום).

ומה שאמרו ואיבעית אימא וכו', רצה לומר דלמעשה בדרך כלל בועל בחצי הלילה, אחר הגהת הכתובה, ונותנין לו עונה שלימה עד חצי היום, וגם אם לפעמים מקדים לבעול בתחילת הלילה, לא פלוג ואז יש לו לילה וחצי יום.

ומסוגיא זו יש מורי הוראה בצינעא שמצאו רמז להדריך את החתן שלא מצליח בבעילת מצוה שיבעול ביום (באפילה וכו'), ולא כדאי שידחה מטעמים שונים, אף במקום ובאופן שבדרך כלל ראוי לימנע, ואין ראוי לדורשו בפירקא, ובפרט שאין כללים בזה גם מצד עצה טובה והכל לפי הענין, ע"כ אקצר.

(אגב. בנותן ענין שבדיוק בתיבת מגהי נפל ט"ס המצריכה הגהה, ונפל ט"ס גם בב"ח המגיה).

ג. אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. אעתיק כאן מה שכתבתי על זה במק"א למי שדן בזה.

השועל אינו בקי במועדי היבולים, לפעמים הוא בא לשדה בשעה שהא עומדת בקמותיה ומוצא שלל רב, אבל כשהוא מגיע לעת החריש השדה ריקה לגמרי ואינו מעלה אלא את האבק הנדבק לרגליו. לא שהוא חופר וכדומה, אלא כדרך כל השועטים בשדה בלתי מרוצף שהאבק נדבק ברגליהם, והוי מתאבק בעפר רגליהם יוכיח. או ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם.

יתכן עוד בעומק המשל, למרות שהשועל חכם שבחיות, ויודע איך להפיק את המיטב מהשדה, אבל אם קצרו הכל לא תועיל כל חכמתו, כך ריו"ח ור"ל בקיאין היו איך להוציא את כל הדינים מכל סוגיא, אבל בסוגיא זו לא הועילה כל חכמתם לאחר שנמנו וגמרו שלא לפסוק כמוה, אלא להשוות את כל הבנות בכל הגילאים ובכל המצבים, ואפשר להעלות מכל הסוגיא רק משפט אחד (בועל ופורש).

ד. בעילת מצוה ופורש. יש אומרים אף אי לא מצא דם כמצוי בבוגרות דזמנינו, שמא ראתה וחיפה עליה ש"ז, וכך נהגו. אף שמסברא הדבר רחוק, שהרי אין זמנה לראות נדה בליל הנישואין כמובן, ובשלמא אם ראתה יש ספק רחוק אי הוא דם נדה, אבל כשאין כלל ראייה לפנינו, לחשוש שיש ראייה לא של בתולים, עד כדי לאסור, מהיכי תיתי. ומה זה שונה מכל בעילה בסתם אשה, ואכמ"ל.

ה. וכולן שהיו שופעות וכו'. הלשון צ"ב ותוכן הברייתא דר"מ סבר בשופעות דחייבות בדיקה בשינוי מראה ולפי שיטת ב"ש, דהיינו בקטנה בסיום ד' לילות ונערה שלא ראתה בסוף הלילה, ובאינן שופעות שיטתו היא "בין ב"ש לב"ה", כלומר לקטנה הרואה אחר ד' לילות בהפסקה, ובנערה שלא ראתה, הרואה אחר הלילה בהפסקה, לב"ש תמיד טמאה ולב"ה תמיד טהורה (בקטנה עד שתחיה המכה ונערה עד סוף ד' לילות) ולר"מ תלוי אם נשתנה המראה.

ומה שחילק ר"מ לשתי בבות אם שופעת או לא, לכ' צ"ב, וקצת משמע דשופעת יהני בדיקה גם ליותר מהזמן, כלומר לפחות לנערה גם אחר ד' לילות, (בקטנה לכ' ל"ש שיהני לאחר שחיתה המכה אם כל הזמן שופעת), ובאינה שופעת מהני רק עד סוף ד' לילות. וצ"ב.

וגם צ"ב מדוע בתחילה פירש"י כב"ה אם ר"מ מיד מפרש כב"ש. ויל"ע.