א. כל דבר שאינו מק"ט אינו מקבל כתמים. וכ' תוס' דמשתיתא דלהלן מ"מ מקבל טומאה בנגעים. כוונתם דחוטין שאינם בגד אינם מקבלים את רוב הטומאות שבהם צריך להיות כלי ראוי לשימוש כדי להיטמא, אבל בנגעים נתפרש בתורה או בשתי או בערב, דין יוצא מהכלל דהחוט כמו שהוא קודם אריגה גם מקבל טומאת נגעים. ומה שהקילו דאם אינו מק"ט אינו מקבל כתמים, היינו רק אם אינו מקבל שום טומאה בעולם.

ובענין זה ראיתי שמביאים משו"ת חת"ס שכ' בהאי עניינא דתחילת הגזירה היתה כשנהגו טומאה, ורק אגב טומאה גזרו גם לבעלה, שלא יהא חוכא ואיטלולא, וסיבת הגזירה בטלה בזמנינו, אלא דדבר שבמנין צריך מנין להתירו ואין בידינו, ומ"מ כיון דאין לנו אלא מה שגזרו אז, ואז היה כתם כגריס מותר על כן גם לנו מותר ואע"פ שאין מצוי בזמנינו מאכולות גדולות כאלו. ויש ביסוד חשוב זה לבאר כמה קשיים בהלכות כתמים ואכמ"ל.

ב. אפילו קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר מגופא אתיא. רצה לומר וראוי כך לומר שכך מסתבר. ואינו דומה ל"איכא למימר" הנאמר בשורה הקודמת לגבי בגד דאיכא למימר מעלמא, ששם מתפרש שייתכן לומר. ודוק.

ג. עד מקום חבק. ראה ברש"י, ובתוס' עוד שני פירושים מהערוך. כדאי לציין שבהלכה זה מובא מהרמב"ם עם פירוש אחר דהיינו המקום בו הרגליים נצמדות לגמרי כשמקרבים אותן זו לזו. הרמב"ם והטור לא התייחסו לבעיא של מקום עצמו, רק הב"י פירש לפי שיטתם שהכוונה למקום הגבולי שלפעמים נצמד ולפעמים לא. וראה בס' תורת השלמים שתמה על הב"י שהוא עצמו תמה על הטור מדוע לא העתיק את הדין של מקום עצמו, ובשו"ע גם הוא העתיק כהטור ולא הוסיף. (אולי י"ל משום שלא היה ברור להב"י אם פירושו בזה אמת, על כן לא ידע איך להביא האי דינא, והערתו היתה על הטור שמסתמא קיבל מרבותיו את הפירוש המדויק מהו מקום חבק, מדוע לא העתיקו בבירור).

ד. ולענין דינא. ברש"י כיבוס הכתם מן החלוק. זה נלמד בדף היומי בערב ראש חדש אב (תשע"ב), יום בו רבות מנשות ישראל עוסקות הרבה בכיבוס הבגדים טרם ייכנס חדש אב שנמנעים בו מכיבוס.

ה. (נח:) תולה אפילו בתחתון. לא עיינתי במפרשים איך ייתכן שינתז מבחוץ וילכלך רק הפנימי. וראה בהערות לומד בסמוך שעמדו על זה התוס' לעיל נז:.

ו. דם ולא כתם. יש כאן מקום עיון, דבשלמא לל"ק אליבא דשמואל לעיל דבלא הרגשה אין טמאה מדאורייתא, יש לבאר בזה טעם ר"ע, אבל לל"ב דמעולם לא אמר שמואל דבר כזה, מה הכוונה כאן, ומה הוא כתם בשונה מדם אם לא חסרון ההרגשה. ובאמת גם לל"ק לא מייתינן ראיה מכאן וגם דרשינן ליה מדרשא אחריתי, ויל"ע.

ז. משוך טמא. עיקר החידוש בדברי ראבר"צ הוא דבעד אפי' פחות מכגריס טמא, והטעם מבואר לעיל משום הרגשת עד. ומסקינן להלן דרבנן מקילין בעד כמו בכתם אלא דקי"ל כראבר"צ. אלא דחומרא זו היא רק במשוך ולא בעגול. ויל"ע אי עגול כגריס ועוד כן מטמא.

ח. שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, עי' תורא"ש דר"ל ולא מסתברא דכולם ממאכולות ובודאי חלקן דם נדה, והיינו דאם נטמא לפחות את היותר מגריס לא יהא הדבר חוכא ואיטלולא.