א. אלא ללוי קשיא, אמר לך לוי וכו'. ולעיל קרי ליה רבי לוי וכן בתחילת לישנא בתרא. ואפשר דט"ס הוא שם.
ב. ימים הראויים להיות בהם זבה גדולה. ראה בתוס' פירש"י שאינו לפנינו. ובאמת לפי מה שמשמע מרש"י שלפנינו לא אתי שפיר לישנא דימים ראויין, אלא הו"ל למימר אינה מיטהרת אלא מזבה גדולה.
ג. לאפוקי ממ"ד א"א לפתיחת הקבר בלא דם. לכאורה זה פשוט דהדם היוצא בשעת הלידה ממש הוי דם לידה גם לו יצוייר שלא יהא לה קישוי, ודם זה לא יעשנה זבה, אלא פתיחת הקבר מתחלת שעה קלה קודם הלידה ואז משכח"ל בלא קישוי והדם שע"כ רואה אז, אם הוא בלא קישוי יעשנה זבה, דהא מיירי בראתה ב' ימים בלא עת ביומיים שקדמו ללידה. ועי' רש"י שדק בלשונו "דהוה ליה יום לידה שלישי ואי הוי חזיא קודם לידה בפתיחת הקבר הרי היא זבה". ודוק.
ד. להקל ולהחמיר. רש"י נדחק לפרש פעמים מיקל הרבה ופעמים כלום. ולו"ד יל"פ דסברא זו דר' יהודה דתלוי בחדש תשיעי לא פחות ולא יותר, הוא גופא סיבה להקל ולהחמיר. להחמיר, פשוט דאם נתקשתה בחדש שמיני ואפילו רק יומיים מתוך השלשה, הוי זבה, משא"כ לר"מ. ולעומת זה ר"י חולק לגמרי על דין שפתה. ולשיטתו אפילו ראתה בתחילת תשיעי ואחר כך שפתה כל תשיעי עד הלידה עדיין הוי מחמת ולד. ושפיר הוי ממש להקל ולהחמיר. וקצת פלא על רש"י שנטה מזה.
ה. איני והאמר שמואל. אין זה המשך על עצם דברי רבי יהודה אלא על מה שאמר בתוך דבריו ואפילו ילדה תחילת תשיעי. ואולי גם ברש"י הוא דיבור חדש המתחיל ואפילו בתחילת תשיעי. ואין זה קשור לעצם דינו דאם שפתה מ"מ הוי מחמת ולד, אלא הראיה בפשטות מהא דמשכח"ל יולדת בתחילת ט'. ודוק.
ו. (לח:) ויהי לתקופות הימים וכו'. ראה במסוה"ש שהאריך בשם הרד"ק. וקצת קיצר בהצעת הפליאה. וכוונתו דפשטא דקרא משמע דאחר תקופות הרתה, ואילו היה כתיב ותהר חנה ויהי לתקופות הימים ותלד, שפיר היה ראיה דיולדת לז' מקוטעין, אבל השתא דהרתה לאחר תקופות וימים, מאי שייאטיה לאורך ההריון. ועל זה מביא מה שמביא.
ז. הרי אנו משיבין לך לשון אחר וכו'. עי בגה"ש להגרעק"א שציין לב"ק כה"ג. והעולה משם שעל סוף דין לכו"ע אמרי' דיו, אבל על תחי' דין סברי רבנן דאין דיו ואמר ר"א דאכתי דיו.
וביאור הענין דכל קל וחומר מורכב משני שלבים. נניח שבאים ללמוד קולא, ואומרים ומה במקום החמור הקילו, במקום הקל ודאי יש להקל. תחילת דין זה הוא לקבוע מי חמור ומי קל. וסוף הדין הוא הלימוד עצמו להביא מן הדין הלכה מחודשת מתוך דבר שנידון כבר בתורה.
ובק"ו שלנו. האפשרות הראשונה היתה שקודם לידה זה חמור ואחר ולד זה קל, זה תחילת הדין, וההכרח מהא דשופי מטמא קודם ולד וטהור לאחר ולד. וסוף הדין הוא אם במקום החמור וכנ"ל קושי טהור, ק"ו שיהא קושי טהור במקום הקל. בק"ו זה הלימוד הסופי הוא קושי דאחר ולד מקושי דלפני. ועל זה ודאי יש דיו פשוט דקושי דלפני טהור רק מזיבה ולא מנדה.
ולכן הציעו חכמים את הק"ו בצורה אחרת, שהחמור הוא שופי והקל הוא קושי וזה מוכח משניהם קודם ולד. וסוף הדין יהא קושי דאחר ולד משופי דאחר ולד, אם שופי החמור טהור לאחר ולד ק"ו קושי הקל, ואז הלימוד הסופי הוא קושי משופי דאחר ולד דטהור לגמרי וליכא דיו.
ועל זה השיב ר"א דכיון דהק"ו צריך לתחילת הדין להוכיח מי חמור ומי קל, וזה בנוי על קושי שלפני ולד, ושם טהור רק מזיבה, שפיר גם בזה כל הק"ו המסתמך על זה, אינו יכול להביא יותר מאשר לטהר מזיבה. ודוק.