א. במשהו סגיא. מכאן ראיה דמש"כ רש"י לעיל לה: ד"ה קא ס"ד "יום או שניים" לאו דוקא כדמוכח הכא דסגי הפסק משהו. ובאמת רש"י עצמו בסנהדרין פז: כתב דללוי בעינן הפסק שעה.

ב. תוד"ה שבוע. עי' היטב בלשונם בשם ר"ת. ויל"ע אם אין זה סותר לחידוש ר"ת הידוע המובא בס' התרומה ובמרדכי והג"מ, הביאם הב"י בסי' קצד, דלר"ת אחר טבילה נשים שלנו צריכות לטבול ב"פ, א' כשפוסק דמן, ואז יספרו ז' נקיים, ואחר ספירתן יטבלו פעם שניה, דאין ספירה מועלת קודם טבילה. ואמנם לא חששו לו הפוסקים למעשה. אבל כמדו' דלשון ר"ת כאן מורה דלא כמובא בשמו, ויל"ע.

ג. בין לקולא. כ' רש"י כגון וכו'. וזה כמ"ש דרש"י נוקט לשון כגון גם כשיש רק אופן אחד לבדו.

ד. (לו:) נדה ליומא. יל"ע אם זו חומרא דרבנן, דהסברא בזה צ"ב, דהא אינה זבה, ולא מצינו נדה ליום א'. ובאמת רב חזר בו מזה להלן. וכפה"נ ס"ד דרב דמה"ת טהורה לגמרי, דאזלינן בתר רוב אול"ח שתשפה כשיעור, עי' תוס', ורבנן גזרו בה טומאה עד הערב, ומתני' הכריחתו לזה, וכיון דשמע לברייתא דמסייעא בסמוך לר' יצחק, ושפיר זה פי' משנתינו, תו לא היה הכרח להמציא חומרא דרבנן זו. ואם כנים אנו בזה יהא בזה נתינת טעם אמאי כ"כ היה חשוב לרב לתקן את דעתו הראשונה, הלא שפיר יוכל שילא לסבור כדסבר רב מעיקרא, אלא כיון דאין לזה שום טעם מלבד פשט המשנה, ואחרי דיש פשט נכון המסלק המקור לזה, אין לדין זה שום מקום וייעקר מן העולם.