(שייך לכו:) אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא. מסברא הדבר קצ"ב, אה"נ לבהמה וחיה יש שליא ולעוף אין, אבל אשה זו לא בהמה וחיה היא מתעברת ולא עוף, אלא עוברה האנושי נפגם וקיבל דמות בהמה או עוף, ומה סברא יש בזה שעובר אדם שמתקלקל, אם נשתבש לדמות בהמה יהא לו שליא ואם משתבש לדמות עוף לא יהא לו. ואולי זה דבר מסודות הבריאה שהיה מקובל לרבי.

כז.
א. הוציאוהו בספל. לכאורה הכוונה לשליא והוי לה למימר הוציאוה. ואולי משום דהנידון הוא על הולד הנימוק שבתוכה, ולכן נקט לשון זכר.

ב. (כז:) איזהו מת שיש לו רקב, נקבר ערום בארון של שיש. עיין בנזיר דיתכן דאפילו העור מעכב ומשכחת לה רק בנשלק עורו, ומאידך כל גופו קיים, דהא בחסר ליכא להאי דינא (ועיי"ש עוד). ולכאורה זו הלכתא למשיחא, דלעולם לא משכחת לה, ואין זו הלכה בדבר מצוי כלל. וגם הענין זר. ושמעתי לפני שנים רבות מת"ח אחד שליט"א לומר דבאמת זו הלכה שבאה ללמד איזה רעיון, בבחינת דרוש וקבל שכר, וכעין בן סורר או עיר הנידחת או בית המנוגע להני תנאי דלא היה ולא יהיה, (ובמידה מסויימת גם מיתות ב"ד שנמסרו על הרבה עבירות כדי להבין חומר החטא, ומאידך, בנוגע למעשה, נצטוינו והצילו העדה וסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת קטלנית). והענין כאן בא להראות את גדלות האדם, שהרי טומאת המת יסודה מתוך כבוד והתייחסות של חשיבות לשרידי האדם, עיין באוה"ח שהמשיל לזבובים הנמשכים דוקא אל הדבש (לבאר מדוע אין טומאת מת בגויים), וזה באו לומר שאפילו האדם כמות שהוא ממש, ללא כל תוספת חיצונית (ערום, אפי' מעור, ללא ארון וכו') חשיבות גדולה לו. ותן לחכם ויחכם עוד.