יד.

א. כדי שתרד מן המיטה ותדיח פניה. פירש"י של מטה. ולהלן בסוף עמ' ב' נראה עוד ברש"י שכ' באותו עד, דבא לפרש שאין הכוונה לרחיצה במים אלא כדי שתרד ותקנח פניה של מטה בעד שבידה.
(ומה שכ' בסוף המשנה גבי כתם דרבנן מודים, עי' פלוגתא בגמ' אי מכאן ולהבא או גם לשעבר).

ב. בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם. לכאורה מדוע לא ציירו שבדקה מיד. ולכאורה אין ליישב דמיד הוה אמרינן לה לשוב ולבדוק עוד, דמזה לא נדע, דגם אם לא תמצא אין בזה שום ראיה, שמא טפת דם כחרדל ראתה ושוב לא תראה. ולכאורה דיברו בהווה שאין ראייה בלילה אלא למחר באור היום. (עי' בזה בפוסקים אי מהני בכלל בדיקה לאור אבוקה וכדומה).

ג. שם. רבי אומר טמאה נדה ורבי חייא אומר טמאה כתם. עי' תוס' בסוה"ע דנראה מדבריו דמאן דמטמא כאן ודאי כ"ש בההיא דלעיל בעד בדוק וטחתו ביריכה. אבל מאן דכאן מטמא מספק יכול לסבור לעיל ודאי. ולא ביארו הטעם. ולכאורה הסברא היא משום דלעיל שהעד היה בדוק, ואין דרך הירך לימצא בו דם, וחזקת מקור שיש בו דמים, שפיר מחזקינן לה בודאי, אבל כאן שהעד לא היה בדוק (ועי' תוס' ריש עמ' ב' דאי מעולם לא היה בדוק אף רבי היה מודה), ועל עד יכול לימצא דם מקינוח מיני דמים אחרים או מנדה אחרת (ולולא התוס' הנזכר יתכן גם ממנה מזמן רב שכבר נטהרה מזה) וכדומה, לכן הוי רק ספק.

ד. (יד:) סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה. נ"ב מכאן כנראה מקור לשונו של רש"י בסנהדרין ר"פ ד (לג.) ד"ה ואפילו טעה, שכתב "רבי שהיה גדול מהם וכל הישיבה מצויה אצלו על ידי שהוא נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בוריים".

ה. ורבי יוסי מטהר. לפי' קמא בתוס' דר' יוסי מטהר לגמרי, א"כ ג' מחלוקת בדבר וקצת היה מקום להקשות רבי חייא כמאן אמר. אלא דר"ח תנא ופליג. ולרבינו חננאל א"ש טפי דר"ח כר"י ממש.

ו. רב אשי אמר. עי' רש"י דאין להשוותו עם ר' חסדא, דר"ח מיירי אפילו בעד בידה ומ"מ ס"ל דנפיש. ונמצא לפ"ז דאותיום לכו"ע טמאין ודאי, ובכדי שתושיט לכו"ע טמאין מספק, ובכדי שתרד לר"ח כבר נפיש ולרבנן אין הבועל טמא, ולר"א עדיין הוי כקודם דאף לרבנן גם הבעל טמא שבעה מספק, ואחר כדי שתרד, לכו"ע לרבנן אין הבעל טמא רק לר"ע.