יא.
חילוקים בין שפחה חרופה לבין שאר העריות;
כל העריות (שזדונן כרת) בשוגג בחטאת נקיבה, שפחה חרופה באשם זכר.
כל העריות במזיד שניהם לוקין ובשוגג שניהם בחטאת,
בחרופה היא (במזיד) לוקה ולא הוא, הוא מביא אשם (כדלהלן) ולא היא.
בכל העריות מערה כגומר, בחרופה חייבים רק בגומר.
בכל העריות חייב על כל ביאה וביאה, בחרופה קרבן אחד על ביאות הרבה.
בכל העריות (ושאר עבירות) חטאת רק בשוגג, וחרופה גם על מזיד.
בכל העריות גם אם היא פטורה (משום שהיא קטנה או ישינה) הוא חייב מלקות או חטאת,
בחרופה אם היא פטורה מן המלקות, ילפינן מהיקש דהוא פטור מאשם.
(בכל העריות אין נפ"מ אם היא בעולה או בתולה, בחרופה חייב רק אם היא בעולה).
בכל העריות חייב שלא כדרכה, בחרופה רק כדרכה, אבל שלא כדרכה פטור אפילו בגומר.

איזו היא שפחה חרופה;
לר"ע (ור' אלעזר בן עזריה) חצי שפחה המאורסת לעבד עברי.
לרי"ש שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי.
לאחרים שפחה כנענית המיוחדת לעבד כנעני.

מדיני המלקות;
גדול הדיינים מקרא שני מונה שלישי אומר הכהו.
אומדין אם אין יכול לקבל, נותנין לו כמה שיכול ובלבד שראויין להשתלש, ומלקין שלש לפניו.

שאר עריות אם צד אחד פטור משום שהוא קטן או ישן, עדיין הצד השני חייב כדינו.
אבל בחרופה (כנ"ל) אם היא פטורה ממלקות הוא אינו מביא אשם.
באין מתכוין, פטור. לרש"י משום דאין ראוי להזריע (וזה פטור רק בחרופה),
לתוס' הכוונה באנוס (והוא פטור בכל עריות. ואם לא יהא אנוס הריהו ראוי להזריע לתוס').
בכדרכה חייב רק בגומר ומתכוין וניעור. בשלא כדרכה פטור אפילו גומר ומתכוין וניעור.
העראה – י"א נשיקה וי"א הכנסת עטרה.

נמצא אופן החיוב דשפחה חרופה;
לר"ע היא חציה שפחה מאורסת לע"ע, ולרי"ש כנענית לע"ע ולאחרים כנענית לע"כ.
אם היא בעולה, או קטנה – פטורין.
אם היא שוגגת וכ"ש ישינה, פטורין.
נבעלה שלא כדרכה, אפי' גומר ומתכוין וניעור, פטורין.
אם היא גדולה בעולה מזידה (ובכללה שניעורה) ונבעלה כדרכה והוא גדול וגומר ומתכוין וניעור, חייבת מלקות והוא קרבן אשם (בין אם הוא מזיד ובין שוגג).