מאין כמוהו:

"משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא
אמר אביי ליכא דנסבי עצה לרב הונא דליגרש לדביתהו ותיתבע כתובתה מאבוה ולהדרה מיהדרי א''ל רבא והאנן ידור הנאה תנן ואביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש לסוף איגלאי מלתא דכהן הוה אמר אביי בתר עניא אזלא עניותא
ומי אמר אביי הכי והאמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן [שמעון בן] גמליאל בריה שאני וצורבא מרבנן שאני"

בפשטות דברי הגמרא אביי אכן הציע שמשהו יאמר לרב הונא שיגרש את אשתו כדי להוציא את כסף הערבות מאביו ואח"כ יחזיר את אשתו. גם רבא לא התנגד לרעיון מצד עצמו אלא רק שאל ממשנתינו שב"ד ימנע את הדבר ע"י שיצריכו להדיר אותה הנאה ממנו

אני מניח שכל מי שלומד גמרא זו נע בחוסר נוחות על הכסא וכי זו דרכה של תורה וכי זו הדוגמא שת"ח צריכים להראות? האם אין כאן חילול ה' עצום כשיתבררו העובדות כיצד הת"ח ניצל ועשק והוציא כספים מאביו בניגוד לרצונו?

וכי מניחה את הלב התשובה שבעומק אב רוצה לעזור לבנו במיוחד אם הוא ת"ח?

כיצד לא חשו גדולי האמוראים לחילול ה' כה גדול ולהתנהגות שאינה מוסרית בעליל?

עצם העובדה שאם היה הדבר מגיע ועובר דרך ב"ד היו מחייבים אותו להדירה הנאה ממנו מלמדת שב"ד ראה בדבר זה רמאות והונאה. וכי ת"ח מותר לו להונות אפילו אם יעקוף את הצורך להדיר את אשתו הנאה ממנו?

כל אדם פשוט מהישוב היה אומר שעדיף לו לרעוב ללחם ולא לעשוק כך את אביו והנה מגדולי האמוראים היו מוכנים ברצינות לנהוג באופן כ"כ לא מוסרי שבהכרח יצור חילול ה' נורא ואיום ורק העובדה שרב הונה היה כהן מנעה את הדבר? אתמהה!!!