בעי רבא: ערכי עלי לגבי מזבח, מהו, נידון בהשג יד או אין נידון בהשג יד. לא אשכחן בערכין דאין נידון בהשג יד, או דלמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשויו. תיקו.

ולכאורה לשון "דמיפריק" אין לו שחר, ומאי שיאטה הכא. ובאמת בשיטמ"ק מחק למילים "דמיפריק אלא בשויו", וכתב שכצ"ל: "לא אשכחן לגבי מזבח בהשג יד".

ולי נראה דאין צריך לשבש הגירסא. דהנה חקרו האחרונים בגדר חיוב אדם המעריך, משום מה הוא, האם משום נדר, או שמא הוי כמתפיס עצמו בפרשת ערכין. וכאשר הובא כ"ז בעלון המראי מקומות (בריש המסכת) המתפרסם כאן באתר. ושם (באות ג) הובאה דעת הש"ג בפ"ק דע"ז והתוס' רא"ש בחולין (קלג:) דעניין ערכין הוי כאדם המתפיס משהו להקדש וחוזר ופודהו מיד ההקדש. ע"ש. ולפי דרכם, גירסת הגמ' אצלנו, לא רק שאינה מוטעית אלא מדוייקת בדקדוק, דאגב אורחא דנקטה לשון פדיון, השמעיתנו עניין זה, דזוהי מהות הערכין דהוו כפדיון מיד ההקדש.