הכל חייבין בסוכה לאיתויי מאי. לאיתויי קטן שאינו צריך לאמו, דתנן: קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה.
וכתבו התוס' ע"פ הגמ' בסוכה (כח:) ששיעור זה הוא כדי שיעור משנתו ואינו קורא אימא.
ומשמע דאינו רק סימן אלא סיבה, דבשיעור כזה יכול לישון לבדו בסוכה.

ולכאורה צ"ע דתינח לעניין שינה בסוכה, אלא לעניין אכילה הא שפיר יכול לאכול בסוכה אף לפני כן, ומדוע לא חייבוהו אא"כ יכול לישון לבדו בסוכה.

וחשבתי שמזה ראיה לשיטת המרדכי שהביא הרמ"א (סי' תרמ ס"ד) שאם עושה סוכה במקום שאינו ראוי אף לאחד מתשמשים, כגון שאינה ראויה רק לשינה, אינו יוצא אף לשאר תשמישים שאפשר לעשותם בה כגון אכילה וכיוצא. ודלא כהחכם צבי (סי' צד) שחלק עליו בזה [ובתשובת האבני נזר (סי' תעט) הוכיח גם מדברי רש"י והרמב"ן דלא כהח"צ. ע"ש]. והיינו דכיוון דגדול כה"ג פטור, שוב לא מחוייב לחנך הקטן בכך (ויש להאריך בפרט זה), אבל לשיטת הח"צ קשה.

ואלא מיהו כד דייקינן, נראה דקשה לכו"ע, שהרי אף לדעת המרדכי אם א"א בעניין אחר ולא ראוי לשינה בשום עניין כגון בזמן הקור, בכ"ז מחוייב לאכול בסוכה, וכמ"ש האחרונים בדעת המ"א (ס"ק ו), וטעמא דשפיר חשיב כעין תדורו. ולפי הסבר המחה"ש בדעת המ"א ל"ק, דאיהו ס"ל שהחיוב אינו משום שא"א בע"א, אלא משום דחשיב ראוי לשינה ע"י כרים וכסתות, וא"כ שפיר מוכח מכאן כהמרדכי. אבל לשאר אחרונים קשיא כנ"ל.

ואולי יש לחלק בין היכא שהחסרון בסוכה עצמה או בגברא, דבגברא כו"ע מודו דאם אינו ראוי לאחת אינו ראוי לכלום. ולא כן משמע מקושיית המ"א בסי' תרלט (ס"ק ח).