זנב העגל – שאינה מגיעה לערקוב, דהיינו לקפץ העליון (שכנגדו בגמל ניכר).

מא.

כל המומין מתחילת הפרק עד כאן – הבכור נשחט עליהן וכ"ש דמוקדשין נפדין עליהן.
ואף אלו שנשנו בלשון יחיד הלכה כמותם.

ואלו שאין שוחטין עליהן במקדש ולא במדינה;
חורוור והמים שאינם קבועים.
חוטין הפנימיות שנפגמו או נגממו ולא נעקרו.
בעל גרב, והיינו לח מבפנים ומבחוץ. אבל יבש בפנים ובחוץ ואפילו יבש רק בפנים, מום גמור.
בעל חזזית, והיינו חזזית דעלמא. אבל חזזית המצרית, הוי מום גמור.
בעל יבלת. והיינו יבלת בלבן שבעין עם שער. (שאר אופני יבלת, ראה בעמ' ב' הקודם).
זקן חולה ומזוהם.
רובע ונרבע ונוגח (שהמית). והיינו ע"פ ע"א או בעלים. (בתרי, נסקל ואסור בהנאה).

טומטום. לכו"ע ספק זכר ונקיבה. ול"ה מום. ואסור מספק בגיזה ועבודה, ואין לוקין ואין ניתן לכהן.

אנדרוגינוס – לת"ק הוי ספק זכר או נקיבה, ול"ה מום (דאין חרוץ במקום בשר). ודינו כטומטום.
לר' ישמעאל הוי מום ונשחט במדינה. (לגירסתינו הוא מדין חרוץ אבל מחקו הפיסקה וייתכן דלדידיה הוי מום בלא דין חרוץ). ואסור בגיזה ועבודה. ומספקא לן אליביה אי הוי זכר ולוקין על גיזה ועבודה וניתן לכהן, או דהוי ספק זכר ולא לוקין ולא ניתן לכהן.
לחכמים בתראי הוי בריה בפני עצמה ואין מתקדש בבכורה ומותר בגיזה ועבודה.
נעבד ומוקצה – פסולין להקרבה. (ומסתמא אין נשחט במדינה, דל"ה מום).

מא:

בעולה – פסול נקיבה טומטום ואנדרוגינוס. טומטום הוא מדין ספק לכו"ע והוי ספק קדוש. (עי' מב.)
אנדרוגינוס – לת"ק הוא ספק כטומטום ולא איירי ביה קרא.
לרי"ש להצד דהוי ספק, ע"כ פסול מספק ולא איירי ביה קרא, ולהצד דהוי זכר, מיעטיה קרא מגזיה"כ.
לחכמים בתראי הוי בריה בפ"ע ומיעטיה קרא (או מחד זכר או מזכר יתירא).