לה.

מום שהטילו גוי או קטן בלא ידיעה שזה מתיר – שוחטין עליו. (ול"ח בגוי דאיחלף בגדול או בקטן דאתי למיסרך). כגון בעובדא דקסטור ששאל מדוע הניחוהו להזקין וענו לו אלא אם כן היה בו מום.
ולא רק באופן שהגוי שאל וענו לו, אלא גם אם סיפרו לו לפי תומו דממתינין למום.
אם אמרו לו דאינו נשחט אלא אם כן "נעשה" בו מום - לר' קטינא אינו נשחט לרבא נשחט.
מום שהטילו גוי או קטן לאחר ידיעה – אין שוחטין עליו, וכגון קסטור או תינוקות לאחר שראו שהתירו.
ואפילו הטילוהו על ידי גרמא כגון הניחו דבילה ובצק באזנו.

בעט בבכור בשעה שרדף אחריו כדי להינצל ונעשה בו מום – שוחטין עליו. (אפי' הבועט כהן. רש"י).
בעט בו לאחר רדיפה - לל"ק דר"פ אין שוחטין, לל"ב שוחטין.

להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם (ראשו או רובו) – מותר.
והיינו כגון גדי באזניו שיצאו בתחילה או כבש בשפתותיו. לל"ב דרבא אף גדי באזנו.
(עי' תוס' שפי' דלל"ק בגדי שאין דרכו לצאת דרך אזניו חיישינן שיצא וחזר, ולל"ב לא חיישינן).

אין שוחטין את הבכור אלא על מומין שבגלוי.
מום הנראה בפעייתו ולא באכילתו – הוי מום שבגלוי. כגון נעקרו חניכיו הפנימיות.
נחתכו חניכיו הקדמיות – הוי מום גלוי, בין נחתכו לאורך ובין לרוחב, אף שלא נעקרו.
מומין שאין יכולין לבוא על ידי אדם – מתירין בלא עדות, כגון בעלת ה' רגליים או עינו גדולה וקטנה.

מומין שיכולין לבוא בידי אדם – צריכין עדות שנעשה מאליו.
ישראל לישראל – ודאי נאמן. ועי' להלן די"א דבעינן תרי וי"א דסגי באחד. וע"ש ישראל לעצמו.
כהן לעצמו – לכו"ע אין נאמן. ועי' בעמ' ב' דה"ה אשתו, ופלוגתא בבני ביתו.
כהן לכהן – לת"ק רועה אין נאמן (לל"ק משום גומלין ולל"ב גם משום לגימא), וכ"ש לר"מ (מדין חשוד). לל"ק צ"ל דלת"ק רק רועה א"נ אבל לחבירו נאמן (כריב"ק להלן) ולר"מ אף לחבירו א"נ.
לרשב"ג נאמן, אפי' בני ביתו וכ"ש רועה שלו וכ"ש לאחר.
רועה ישראל לבעלים כהן – לת"ק לל"ק נאמן (ל"ח ללגימא) לל"ב אין נאמן (חיישינן ללגימא).
לרשב"ג פשיטא דנאמן מכ"ש דכהן, ולר"מ אינו חשוד ולא איתפרש אי חייש ללגימא.
רועה כהן לבעלים ישראל – לת"ק לל"ק אין נאמן (לא שביק לדידי) ולל"ב נאמן (יהיב לת"ח).
לרשב"ג יל"ע אי חיישינן דיחשוב שהוא יקבל, ולר"מ הוי חשוד ואין נאמן.