לג.

בכור תם – לכו"ע נאכל רק לכהנים טהורים.
בכור בע"מ – לב"ש נאכל לטמאים בטומאה שאינה יוצאה מגופם. אבל זבין זבות נדות ויולדות, לא.
לב"ה נאכל לכל הטמאים.
(חזה ושוק – נאכל רק לכהנים טהורים).
(עבודת ציבור – דוחה שבת, וטומאה, אם אין כהן טהור באותו בית אב).
החורש בשור פסולי המוקדשין והמרביע פסולי המוקדשין – לוקה.
(היינו דרי"צ ור"א, לרש"י לא נתפרש. לתוס' בשם ר"ח נתפרש, ובש"מ גריס לה אצלינו).
צבי ואיל – היתר אכילתן בשחיטה (היינו ר"א הקפר).
פסולי המוקדשים – פטורים מבכורה ומתנות.
פסח הבא בטומאה (שנטמאו רוב ציבור) – אוכלים ממנו טמאי מתים, אבל לא זבים זבות נדות ויולדות.

הפשטת בהמה ביו"ט – אין מרגילין, דהוי טירחא דלא חזי ליה ביו"ט.
הפשטת בכור תם ושאר קדשים – לכו"ע אין מרגילין, דהוי בזיון קדשים, דפוגם הבשר.
הפשטת בכור בע"מ – לר"ח רק לב"ש אין מרגילין, דבכור בע"מ קדוש לגבי זרים וטמאים.
אבל לב"ה שרי, ואפי' לראבר"ש דמחמיר כגון דא בפסוהמ"ק יכול להודות בבכור דמותר.
ולמערבא משמיה דרבינא וכן לר' יוסי בר אבין אסור לכו"ע (נראה כעובד או גזירה).
הפשטת פסוה"מ – לר"ח רק לראבר"ש אסור, דיש בו קדושה ליחשב חטאת שכיפרו וכו'.
אבל לת"ק דראבר"ש שרי, ואף ב"ש מצי מודו דשרי.
ולרבינא וריב"א הנ"ל אסור לכו"ע.

הפריש שתי חטאות לאחריות ונפל מום באחת מהן – התמימה עומדת להקרבה ובעלת המום לפדיון. (הפדיון לנדבת שופרות, כלומר עולות לקיץ המזבח).
אם פדה ושחט הבע"מ קודם זריקת התמימה, מותר לכו"ע לאוכלה קודם שנזרקה תמימה.
נזרק דם התמימה קודם שחיטת הבע"מ – לכו"ע אסור אפי' ליהנות משום חטאת שכיפרו בעליה.
נזרק דם תמימה אחרי שחיטת הבע"מ קודם אכילה – לת"ק מותר לאכול לראבר"ש אסור בהנאה.

לג:

פסולי המוקדשים נמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא לכו"ע. (ומ"מ לראבר"ש אין זו סיבה להתיר להרגיל, דמה שמשביח בעור פוגם בבשר).

הקזת דם לבכור שאחזו דם;
לר' יהודה אפי' מת, אין מקיזין לו אפי' במקום שאין עושה מום. (למסקנה יליף מקרא דאין עושין מום בבעל מום, ובמקום שאין עושה גזר משום דבהול על ממונו ויעשה מום).
לר"מ (במתני' נקרא חכמים) מקיזין רק בלא עשיית מום (למסק' אסור מום בבע"מ, אבל לא גזר).
ובמתני' נוסף דאם נעשה מום, לא יישחט עליו.
לחכמים דברייתא (וכ"ש לר"ש) מקיזין אף בעשיית מום (לחכמים מטילים מום בבע"מ, וקצ"ע דאם מהני הקזה הרי זה מום עובר, ולר"ש פירש"י דשרי אין מתכוון). אבל אין שוחטין על אותו המום.
לר"ש שוחטין על אותו המום שעשה כדי להציל.

לס"ד דר"א או רחב"א, ר"י דמתני' כר"ג דתרומה, ור"מ כר"א, וחכמים דברייתא כר' יהושע.
ודחינן דמסברא ר"א מצי להתיר כרבנן לגמרי. וכן ר"ג, (ור' יהושע מצי להחמיר כר"י דמתני', כן גרס הש"מ בגמ' אלא דנפל ט"ס בדבריו וצ"ל כר"י במקום כר"א). ועוד דהכל קראי ולא סברא.

חבית יין של תרומה שנולד בה ספק טומאה –
לר"א יתקן (לצינעא ולכיסוי), לר"י יקלקל (לתורפה ולגילוי), לר"ג לא יחדש בה דבר.
לס"ד ע"כ תנאי דבכור כהני תנאי וכנ"ל.
למסקנה גם בסברא ר"מ יכול להקל כר"י, וחכמים להחמיר כר"א, ור' יהודה להקל כר' יהושע.

מחמץ אחר מחמץ במנחה – לכו"ע חייב.
מסרס אחר מסרס בבהמת חולין – לכו"ע חייב.
מטיל מום בקדשים בעל מום קודם פדיון – לר"מ חייב לרבנן מותר (לצורך).
(בע"מ מעיקרו פשיטא דמותר להטיל בו מום, וכן מותר בפסוהמ"ק לאחר פדיונן).
כשאסור להטיל מום, אסור אף לגרום, כגון ע"י דבילה ובצק באוזן.