ניתן להבין בעגלה ערופה שהעריפה נועדה ליצור זעזוע נפשי אצל הצופים, שעם שפך הדם שלה דומה הדבר לשפך דם הנרצח, כדי שיכירו הכל באחריותם למה שקרה.
אינני מבין למה נועדה עריפת פטר חמור שבעליו לא מצא שה או כהן לפדותו. גם אם מדובר באיסור הנאה, הרי יש בע"ח רבים האסורים בהנאה שדינם לרעות עד שיסתאבו, מדוע לא הסתפקה התורה בזה ?
ועוד קשה, הרי דין חיוב עריפה מבטל את דין איסור צער בע"ח ( שהוא יסודי מאד בתורה שכל דרכיה דרכי נעם "ומה הוא רחום [וחומל ] אף אתה היה רחום [וחומל]" ), וצריך לכאורה סיבה טובה שיהא עשה דוחה לא תעשה, כאשר יש אפשרות חלופית של פדיה, ומדוע לא עדיף לפדות את פטר החמור בדמיו ( במקום בשה ) ודיו, מדוע כה חשובה האפשרות של עריפת פטר החמור ?
היש מי שיודע להסביר עניין בסיסי זה ? ( אינני בא ח"ו לערער על הדין או להפוך את הדין לרחמים כי כל מצוות ה' גזירות מלך הן עלינו, בדיוק כפי שראינו בדיני שילוח הקן, שאחרי כל הסברי בעלי הטעמים אין המצוה מיועדת לרחמים סתם על האפרוחים או על האם, כי גם שם מותר לאדם לתפוס ולאכול את האפרוחים, ומיד לאחר השילוח של האם גם לצוד אותה ולשחוט ולבשל אותה עם האפרוחים שנשחטו לפניה כמה דקות או עם הביצים שלה, וכל הדין בא לכל היותר לעורר רק לשים לב לרחמי האם על הבנים ודאגתה להם בעת שהם עימה, וגם עניין זה מצריך בודאי הסבר עמוק, והעניין קשה להבנה, ולא ניתנו הסברים המתישבים על הלב לא בראשונים ולא אצלנו בפורום, וראוי להסביר יותר מה תועלת לאדם ממצוות אלו מן הבחינה האמונית או הנפשית או המוסרית ).