המקדש בפט"ח מחיים – אם שוה יותר משקל (דהיינו סלע), מקודשת לכו"ע. ואם שוה פחות משקל, למ"ד פדיון בכל שהוא, מקודשת, ולמ"ד פדיון בסלע, לר' שמעון מקודשת, לר' יהודה אינה מקודשת.
המקדש בפט"ח לאחר עריפה – לר' יהודה אינה מקודשת, לר' נחמן (ורבה ור"ל) אליבא דר"ש מקודשת. (משא"כ לר' יוחנן).
זמן הפדיון – לברייתא כאן מיד (ולא פליג בזה ריבר"י. ועי' בזה להלן יב:).
ערך השה – לרבנן כל שהוא, אפילו כחוש השוה מעה, לריבר"י שקל, והלכה כדברי חכמים.
והיינו בעושה מעצמו. אבל בא לימלך –
לרבא הלכה ברגיא (ג' דינרים), (ר"ט הורה דזה בינונית, ורעה שקל ויפה סלע).

יא.
בהישג יד – בעינן שקל של תורה, והמעריך שאין לו שקל, אינו נערך כעת.
אין לו שה – קי"ל דפודה בשוויו. (לר' אחא היינו כר"ש אבל לר"י דוקא שה, ולרבינא היינו אף לר"י).
הפודה פט"ח של חבירו – פדוי. והיינו לבעליו, אף לר' יהודה. (בהקדש, פדוי לפודה).
הגונב פט"ח של חבירו – משלם כפל לבעלים אף לר' יהודה. (הגונב הקדש – אין משלם כפל).
שה שניתן לכהן בפדיון – אינו מתעשר (אף אי חזר כהן ונתנו או מכרו לישראל).
(הלוקח בהמה או הניתן לו במתנה – פטור ממעשר בהמה).
ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים – מפריש עשרה שיין, ומעשרן והן שלו. (והמעשר קרב שלמים והוא אוכלו).
ישראל שהיו לו עשרה פט"ח ודאין שירשן מכהן – מפריש עשרה שיין ומעשרן והן שלו (אף דאותו כהן ירשן מישראל).
ישראל שהיו לו טבלים ממורחין שירשן מכהן (אפי' ירשן הכהן מישראל) – מעשרן והן שלו. (ומוכרן לכהנים. רש"י).

יא:
הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם;
אם מירחן עכו"ם – פטורין מתרומות ומעשרות.
מירחן ישראל (לרש"י אריס הגוי, ועי' תוס') – למ"ד אין קנין לגוי להפקיע, חייבין בתרו"מ.
ומ"מ התרומת מעשר שלו וא"צ ליתנה לכהן. אבל תרומה גדולה צריך ליתן.
המפקיד פירותיו אצל כותי ואצל עם הארץ - הריהן בחזקתן למעשר ולשביעית.
המפקיד אצל גוי – צריך להפריש. לת"ק צריך ליתן כודאי (והיינו תרו"ג אבל תרומ"ע א"צ ליתן), ולר"ש הוי כדמאי וא"צ ליתן (אפי' תרו"ג). (והיינו למ"ד מירוח גוי אינו פוטר, ולמ"ד פוטר, פטור מלהפריש ממ"נ).
הלוקח טבלים ממורחין מגוי – (אף למ"ד מירוחו אין פוטר) פטור מתרומת מעשר. (ומשמע דפטור אף מלהפריש ולעיל משמע דפטור רק מליתן. וצל"ע).
מת השה בבית כהן – פשיטא דהכהן נהנה בו.
מת בבית הישראל – נהנה בו כהן, דזכה בו משעת הפרשה. (ולהלן יב: פליגי בזה ר"א ורבנן).