פטר חמור לאחר עריפה אליבא דר"ש – לרבה (ולר"נ אמר רבה ב"א, ולר"ל) אסור, ולריו"ח מותר. (ואע"ג דדחינן לראיה דרבה ולראיות דר' נחמן מ"מ גם פירקנו לתיובתא על רבה).

י.
בשר בחלב להנאה כבר הובא לעיל. (טריפה – אסורה באכילה ומותרת בהנאה).

מחלוקת רבי שמעון ורבנן לענין טומאת אוכלין בפטר חמור;

לרבה – לאחר עריפה וחשב עליה לאכילה, ולכו"ע אסור בהנאה, (והוי ככל אוכל שהוא איסורי הנאה דלת"ק מטמא כיון דהוי אוכל משא"כ לר"ש כיון דאסור בהנאה).

לרבנן דר' ששת – לאחר עריפה, (ואם היה חושב היה מודה ר"ש דמטמא כיון דס"ל דמותר בהנאה, ונמצא דלת"ק אסור בהנאה אבל מטמא למרות שאסור, ולר"ש מטמא מכיון שמותר דלא כרבה).
ומחלוקתם לאחר עריפה בלא מחשבה – לת"ק איסורו חישובו ולכן מטמא אף דאסור, ולר"ש אין מטמא אף דמותר דלא כרבה, מ"מ איסורו לאו חישובו.
שיטה זו נדחתה כדמוכח מסיפא דעוקצין דלכו"ע איסורו גרידא לאו חישובו.

לרבא – המחלוקת בשחיטה להתלמד, רבנן כר"א דאיסורו עם שחיטה כזו משויא אוכלא. (ואף שאסור בהנאה מטמא). ור"ש כנימוס דאף בזה ל"ה אוכלא ולכן לא מטמא (אף דאסור דלא כרבה).

דינים שבאו בתוך הסוגיא;

נבילת בהמה טמאה בכל מקום, ונבילת עוף טהור בכפרים – צריכין מחשבה וא"צ הכשר (עי רש"י הטעמים). ולמאי דס"ד דרבנן קמיה ר' ששת, זה רק לר"ש אבל לרבנן איסורו חישובו.

החלב האמיתי בין דנבילה ובין דשחוטה – צריך הכשר (דאינו בטומאה חמורה).

השומן דנבילה – א"צ הכשר. (עי' רש"י ותוס' דאי גרסינן חלב הכוונה שומן או דבאמת לא גרסינן).

נבילת בהמה טהורה בכל מקום, ונבילת עוף טהור (וחלב) בשווקים – אינן צריכין מחשבה ולא הכשר.

גמל ארנבת שפן וחזיר - לר"ש א"צ מחשבה (והכשר), דיש בהן סימן טהרה אחד. (ולהלן מתבאר דעורב וה"ה כל עופות חוץ מנשר לתוס', א"צ מחשבה לר"ש).

י:
השוחט עורב להתלמד – לת"ק דמו מכשיר רק לעלמא ולא את גופו, ולר"א גם את גופו.

ביאור המחלוקת; לרבא – לת"ק ל"ה שחיטה להחשיב, ולר"א הוי שחיטה ביחד עם איסורו חישובו. (ולפ"ז לאו דוקא עורב, אלא ה"ה כל בהמה טמאה שישחטנה להתלמד. ואם שחטה לאכילה – לכו"ע מטמא ודמו מכשיר גופו. ואם נחרה - אינו מטמא, ואין מכשיר גופו, ומש"כ רש"י שמכשיר לעלמא צ"ע לתוס').

לדחיית הגמרא – ה"ה שחיטה להתעסק, ודוקא עורב וכדומה לר"א דמו מכשיר גופו, משום דיש לו סימן אחד. (ולפ"ז לא מצינו לפרש פלוגתא דר"ש ורבנן בפט"ח בהאי פלוגתא).

לא רצה לפדותו לפט"ח – עורפו מאחוריו בקופיץ. אין להמיתו בקנה, מגל, קרדום, מגירה, או בנעילת דלת.

לאחר עריפה - לר"י קוברו ואסור בהנאה לר"ש פלוגתא וכנ"ל.

מחיים – לר"י אסור אפילו הנאת דמיו (להשכיר) ולר"ש מותר אפי' גיזה ועבודה.