א. עוף שהרג ומסיים ובערת הרע מקרבך, ורש"י כ' לבער רשעים מישראל, האי לישנא קאי על הכוונה המקורית של הפסוק ברשע שנתחייב מיתת ב"ד ומ"מ הדין קיים גם בבעל חי שנתחייב מיתה אע"פ שהוא אינו רשע מתוך בחירה, וא"כ זו קצת הערה על רש"י שעיקר החידוש כאן דיש דין וביערת גם בבע"ח אע"פ שאינם רשעים, ומה ראה רש"י לומר הגדרה מצמצת זו בדיוק כאן.

ב. דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו. לפי הוה אמינא זו אין הטעם מצד שאתה מצווה להביא האם לגזבר כנ"ל, דאת האם כלל לא הקדיש, אלא מצד שהאפרוחים קדושים ואי אפשר לקיים תקח לך, אלא שבסמוך יוקמוה באופנים אחרים והטעם הנ"ל הוא למסקנה.

ומקשינן האי אפילו בחולין. לכ' צ"ב דבחולין מיירי דלא הפקירן ושפיר הוו מזומן, אבל כאן הקדישן ושוב אינן שלו ואי לאו דבמוקדשים אין שילוח, היה חייב. ויל"ע.

ג. פירות שובכו ומרדו. הכוונה שהגוזלות קיננו והן האם שהוא בא לשלח. ושמואל דאמר תרנגולתו, היינו דמרדה כדאמר ר' יוחנן בסמוך, וגם בדברי שמואל מפרשינן כן, וייתכן דכן הוא הגירסה הנכונה בגמרא ונשמט בטעות. ועכ"פ אין שום נפ"מ בין רב לשמואל דלשניהם האם היא זו שהיתה שלו והקדישה ועכשיו היא הפקר, אלא דלרב הקדישה בעודה גוזל ולשמואל בגדלותה, וכמובן דזה לא הנפ"מ, אלא כל הנפ"מ היא דרב נקט בדוקא מזבח ולכן הוכרח לנקוט גוזלות כדפירש"י ושמואל בא לרבות בדק הבית. ומתבאר מיד דלרב בדק הבית שנאבד פקעה קדושתיה ולשמואל קדושתו קיימת. ולכ' בסמוך עולה דריו"ח ור"ל (אחר שקיבלה מרבו) ס"ל כשמואל. ודוק.

ד. הא דאמר הרי עלי הא דאמר הרי זו. לכ' זה שלא בדקדוק שהרי שיטת ריו"ח דהקדושה אינה פוקעת גם בבדק הבית, אלא דאם אמר עלי עדיין לא קיים נדרו משא"כ בהרי זו, א"כ סגי לומר הכא בהרי עלי וחייב משום נדרו ולא משום דפקע, אבל לעיל דלא מיירי בקיום נדרו אלא האם היא קדושה מיירי בין עלי בין זה. ויל"ע.

ה. שור זה עלי עולה ומת חייב לשלם. זה חידוש גדול, שהרי אמר זה וכל נדרו ואחריותו הוא רק על שור זה מלכתחילה ואינו דומה לאומר הרי עלי ואח"כ אמר זה לנדרי, שכאן מלכתחילה אחריותו על זה. ואם היה נאבד שפיר אחריותו עליו אבל מת מה שייך אחריות. וצ"ל דאומדין כוונתו באומרו עלי דיביא זה או דמיו אם ימות. ויל"ע.

ו. דלא מיתמר ליה. מענין אם ניתן לומר זאת בלשון הקודש המדוברת, (באידיש היו אומרים "זאגט זיך נישט"), בשפתינו "לא נאמר" המשמעות היא שעדיין לא אמרוהו ואין זה מבטא שזה "לא ניתן להיאמר".

ז. (קלט:) עד שיבואו ליד גזבר, כלומר בהקדש ומע"ש לאחר פדיון אין דין נתינה ולא עליו המלאכה להביאו, אבל בערכין אף אחר שאמר זה לערכי לא יצא חובת נתינה בזה, ומשמע דעדיין אינו קדוש (ויש להסתפק אם יוכל להחליפו במעות אחרות), ומצות נתינה מוטלת עליו ומקיים את דינו כראוי רק במוסרו ליד גזבר.