א. גזז ומכר ראשונה. ר"ל את הרחל מכר. וכו"ע מודו דבעינן שהגוזז יהא בעל הצאן בשעת גיזה כדכתיב גז צאנך, אלא דפליגי אי בעינן דבשעת חלות החיוב דהיינו בגיזת החמישית עדיין יהא בעלים על כל הצאן המחייבות אותו בראשית הגז. וקצ"ב דמהפטור של לוקח מגוי, אמנם תיכף מקשין, אבל יש להקשות מצד אחר, דמשמע דרק מגוי פטור כיון דצאנך ולא של גוי, אבל זה דהצאן שייך למישהו אחר לא היה מפריע. וכנראה יש להבין את המשנה כהמשך, דהיינו אם הצאן של גוי פטור בכל אופן, ולא דדרשינן צאנך ולא עכו"ם, אלא צאנך ולא אחר, אלא שמוכר ישראל יש חיוב לפעמים כדלהלן מצד מוכר, וזה ל"ש בגוי. ואם הצאן של ישראל, אזי יש למוכר חיוב, וכדלהלן, לכן שייר המוכר חייב, ולא שייר הלוקח חייב משום דמתנות לא מכר לו וכדלהלן, וכ' רש"י בסוף הסוגיא דלמסק' אם יפרש לו שמוכר לו הכל אה"נ יהא פטור, דהמוכר ל"ש לחייבו כיון דמכר הכל, והלוקח לעולם פטור מצד עצמו כיון דאין הוא בעל הצאן. והבן.

ב. נותן פאה לכל אחד ואחד. יש כאן שני חידושים, א' דהלוקח הוא דחייב ואין נפטר בנתינת פאה מהזרעים, וב' שכל אילן מחוייב בפני עצמו דלגבי הלוקח אין קשר ביניהם ןהשדה מפסקת. ומ"שכ רש"י דאילו היה בעל השדה היה נותן מא' על כולם הוא לכ' שלא בדקדוק, דלהלן כ' דכה"ג נותן מהשדה עצמה ופוטר בזה גם אילנות דטפלין להשדה. ויל"ע.

ג. (קלח:) המילים האחרונות ברש"י הם ולאו מילתא היא. לא ברור אם כוונתו דדברי ר' חסדא נדחו, או דהסברא הזו דלר' חסדא גם אם יפרש שמוכר הכל עדיין יהא מחויב אינה נכונה. ויל"ע.