א. הא לאו בני גיזה נינהו. לכאורה מה בכך, מ"מ אם גזז ועבר עדיין יש לדון אם חייב ראשית. וצ"ל דאטו ברשיעי מיירי קרא.

ב. הואיל ומדאורייתא וכו' ופירש רש"י ועבר אדרבנן וכן בתוס'. ותמוה מה הוצרכו לזה הא מדובר על הפסוק המדבר על הדאורייתא כשהיה מותר ובאו לפוטרו מנתינה. ובפרט התוס' שמעלים אפשרות שזה קנס על הגזיזה שלא כדין, וכי התורה באה לפטור את מי שיעבור על הדרבנן העתידי.

ג. אי הכי מזבח נמי, כחשי. זה חידוש לדינא שיכול להקדיש קרבן חוץ מגיזות והגיזות באמת לא יתקדשו, (אלא שיהא אסור לגזוז משום הכחש).

ד. במקדיש גיזה סד"א לגזוז ולפרוק. כאן לא עמדו התוס' מאן ליפרוק. וקצת משמע דלא בדק הבית יפדו, וזה לא ס"ד דתוס' לעיל כלל, אלא הישראל נתחייב בראשית הגז וכיון שהקדישו הוא מחויב, בלא קנס, לפדותו וליתנו.

ה. (קלה:) ואיבעית אימא וכו'. כלומר לתי' א' פליגי אי יש כאן היקש, ולתי' זה לעולם רבנן מודו לר' אילעאי דיש כאן מקום להקיש ולא אמרינן ראשית הפסיק כיון דויו ערביה (או דבכלל לא אמרינן הפסיק) אלא דגנך עצמו לא דרשי לשותפות. וזה נפ"מ וחידוש לדינא. לפי מהלך ראשון לא די שר"א מחדש דין מחודש דשותפות עכו"ם פוטר מתרומה את חלק הישראל אלא אף רבנן מודים לזה. וכעת רבנן חולקים. ולהלן במימרא דרבא אמר דאף ר"א מודה משום תרומותיכם, אבל זה קאי על שותפות ישראל, ועם גוי באמת פוטר שם. ולתי' ג' להלן מודה ר"א דאין כאן היקש כלל.

ו. ברש"י מעיר מדוע צאנך משמע לרבנן למעט שותפות משא"כ דגנך. והערה זו היא לפי שני המהלכים אי דגנך דיגונך או יש קנין, השאלה היא מה ראו להוציא דגנך לדרשה שונה מצאנך. ולכן לא הבנתי מדוע תוס' העתיקו זאת מפירוש שני של רש"י. ויל"ע בסוף התוס'.

ז. טבל וחולין מעורבין. מה ששמע רש"י לפי חציו, היינו חציו של חלקו, כן מוכח בסוף הדיבור. ולפי כולו היינו כולו של חלקו והיינו יש לו עשרים דאמר רש"י. ואין לו חיוב להפריש על הטבל שנמצא כעת אצל הגוי. וצ"ב ברש"י מדוע להעדיף ממקום אחר על מיניה וביה. ומש"כ רש"י בכל חיטה וחיטה, הוא לשיטתו הידועה בסוף פ' השולח דלא כתוס' שם. ומש"כ רש" על התוספתא דדמאי ואיני יודע מהו, לא ידעתי (פעם שלישית לאחרונה) מדוע לא ציינו רעק"א ברשימת הלא יודע של רש"י. ומש"כ רש"י דלרבי אין מפרישין מזה על טבל אחר, היינו אם ירצה להפריש לפי כולו, אבל אם יסכים ליתן את כולו לכהן ולחשב לפי חציו יכול, ודוק.

ח. במימרא דרבא. למעוטי שותפות גוי בתרומה, כבר הובא לעיל דרבי ורשב"ג פליגי ואולי גם רבנן דר"א. ובחלה לא מצינו מיעוט לשותפות גוי. ובפאה הוא חידוש גדול דשותפות גוי בקמה פוטרת מפאה וכמדומה דזה לא מובא בשום מקום חוץ מכאן והשמיטוהו הפוסקים וצ"ב.

ט. בתוס' הקשו מדוע לא מיעט שותפות גוי ממזוזה. מזכיר הלצה שהגוי ביקש מזוזה מיהודי לשמירה מגנבים. לאחר חודש החזיר. שאלו היהודי האם זה לא מנע גניבות? ענהו זה מנע אבל הצדקה למקבצי הנדבות עלתה יותר...