א. חורי הנמלים וכו' העליונים לעניים. פי' רש"י ספק לקט. והיינו כמו שכ' תוס' דרבנן נמי מודו דספק לחומרא אלא דבתחתונין ס"ל דל"ה ספק. ולפי זה פלא שרש"י ביאר בסמוך דהקושיא מר"מ על סתם משנה ולא פי' כתוס' דהקושיא גם מרבנן. ועוד צ"ב לתוס' מה משני ריו"ח בלשון יחיד על ר"מ אכתי תיקשי מרבנן. וצ"ל דבן אגרא שנה כל הברייתא הזו, או דרק לס"ד דבדעת ר"מ פירשנו כן לכו"ע אנו משווים שיטת ת"ק לשיטתו, אבל אם גם בדעת ר"מ זו דעת יחיד אזי נפרש לת"ק שהעליונים ודאי מן הלקט ואין בזה ספק (אלא שבמציאות קצת רחוק לומר כן).

.ב. והא טעמא קאמר דאמר ר' שמעון בן לקיש. לכ' כאן ר"ל הוא המדבר עם ריו"ח ולא יאמר דאמר ר"ל, אלא הש"ס מעתיק זאת כמימרא בפני עצמה בשם אומרה. ובעצם הטעם יש לתמוה דאדרבא במתנות עניים איכא קרא לכן ספק להחמיר ולא במתנות כהונה ולא קשיא מידי. וצ"ל כמו דבתחילת הסוגיא כל הקושיא הוא מפני שמדמים כהונה לעניים כדפירש"י ז"ל על אתר, ה"ה כאן אם גלי קרא במתנות עניים פשיטא לן דה"ה מתנות כהונה.

ג. קמה בחזקת חיובא קיימא. קצ"ב סברא זו דהקמה בחזקת חייבת בלקט דהרי הנידון על גרגרים מסויימים אם הם בעצמם לקט ובהן אין שום חזקת חיוב. ויל"ע.

ד. ספק איסורא לחומרא. לכ' מדוע לא אזלינן בתר חזקה אף לגבי איסור כמו בכל התורה. וכן בכל הד' אופנים דבסמוך.

ה. קרבן אשתו. המציאות צ"ב, שבשלמא לעיל קצרו לו קמה וגלגלו לו עיסה כשהיה בטבילה, ולא נודע אם טבל לפני או אחרי, אבל כאן הספק בגירות האשה, וכי לא ידוע אם ילדה קודם טבילה. ודוחק דטבלה תוך כדי לידה ולא נודע אם יצא ראשו ורובו ברגע טבילתה. ואולי מיירי שטבלה והיה ספק בכשרות טבילתה וילדה ושוב טבלה והיינו ספיקא. אמנם בסמוך גבי פדיון הבן יש לומר דהיא כבר טבלה מקודם, והנידון היה אם הוא טבל לפני לידתה.