ו. שהה בה דרס בה מהו. לכאורה פשוט דל"ה שחיטה. הן אמנם דבלאו הכי מיירי בבהמה טמאה או ע"י גוי ואיה שחיטה כשירה, אבל אחרי שנחירה לא מהני, ע"כ דזה תלוי במעשה שחיטה אע"פ שאינה כשירה מסיבות צדדיות, אבל מעשה שחיטה בעינן ובדרס ושהה אינה מעשה שחיטה כלל והוי ממש כנחירה. ויל"פ.

ז. בדיקת סכין. לכאורה הכוונה דאם בדק קודם או אחרי שחיטה ונמצאת חלקה, הרי הוי אוכל בוודאות, ואם לא בדק (או בדק אחר שחיטה ונמצאת פגומה) הוי ספק שחיטה כשירה והוי ספק טומאה. (ואגב זה מזכיר את המעשה בחולה שהוצרך לאכול חזיר אבל דרש שישחטו כדין ויבדקו הריאה וכשנתעוררה שאלה דרש לשאול את המו"צ שאמר "אילו זה היה שור היה זה כשר").

ח. מהו שתציל על הבלועין. ר' ששת ס"ל דאינה מצלת כיון דהוי אוכל ור' זירא ס"ל דמצלת כל זמן שאינה מטמאה טומאת נבילות. היה מקום לחקור בדין זה דבלוע בחי הוי בלוע ולא במת, האם ההבדל הוא בגלל החיים והמוות או מטעם אחר. דאם זה תלוי בגדר חי, הא תינח סברת ר' זירא דאינו מת, אבל מה סברת ר"ש, ומה לי שזה אוכל, אא"כ נפרש דכיון דהוי אוכל ע"כ הוי מת או לפחות אינו חי, וכ"כ רש"י אלמא מתה היא. ויל"ע דהרי שניהם מודים דהוי אוכל ולא נבילה, האם מחלוקתם בגדר חיה ומתה שלה, כדנראה מרש"י, או דפליגי בגדר מה מונע מלהיחשב בלוע, ולשניהם אינה מתה, אלא דלר"ש הסיבה שבמיתה מפסיק להיחשב בלוע הוא משום דהוי אוכל ואין לו משמעות של בולע, ולר"ז רק מיתה בעצמותה היא המפסקת להיחשב בלוע. ואכמ"ל.

ט. בדעת אביי כתבו התוס' דהוי חיה לגמרי, ומ"מ הוי אוכל כיון דבת אכילה. אמנם לא פירשו כלל אם זה חי מדוע אינו בלוע, עי' בסעיף הקודם. ונראה קצת דבזה פליגי רש"י ותוס', דלרש"י הסיבה שלא יהא בלוע היא רק מיתה, ולכן לא היה יכול לפרש באביי כתוס', דאם הוי חי גמור לא יהא שום דרך לבאר מדוע אינו מציל, ותוס' ס"ל דישנה סברא לומר דאוכל אינו מבליע, ולכן י"ל לאביי דהוי חי לגמרי ומ"מ כיון דהוי אוכל אינו מבליע.