א. והלא מבני יעקב. במתני' עצמה היה נראה כפשוטו דבא לומר דאז לא היה נפ"מ בין טהורה לטמאה, ואם נהג גיד הנשה כבר אז, ע"כ נוהג גם בטמאות. אלא דבסוגיא תעלה התמיהה דאחר שנאסרה טמאה אין איסור גיד חל על איסור טמאה, משא"כ אצל בני יעקב דעדיין לא נאסרו הטמאות. ובסוף העמוד הדברים מתפרשים במובן אחר לגמרי שכיון שגיד נהג בבני יעקב שדינם כבני נח משא"כ טמאה, לכן הוי חמור על קל דחייל.

לומדי השיעור אצלינו חקרו אם אברהם אבינו שקיים כל התורה עד שלא ניתנה האם קיים גיד הנשה שניתן לרגל מאורע שעוד לא אירע. היו שרצו להוכיח מזה שקיים מצה, ומצות אפה ויאכלו, שזה זכר לחיפזון שעוד לא היה. ואחרים דחו שהיתה מצות מצה במצרים עוד קודם היציאה. ונקצר.

ב. שלא נתקשרו איבריו בגידין. דהיינו הגמרא שבה ומקשה על ר' יהודה דפירש להדיא דלוקה שנים על גיד דטמאה, ולהדיא ס"ל אין איסור חע"א, וכל התירוץ הוא דס"ל דבטמאה נוהג גם בשליל והוו באין כאחד, טומאה וגיד, ועכשיו מקשין הרי בשר קודם לגיד וממילא טומאה קדים ולא הוי בבת אחת. ולכאורה תמוה דהרי אמנם האיברים כבר באיסור טומאה מקודם, אבל הגיד עוד לא נוצר, ומרגע יצירתו חל בו טומאה וגיד יחד.

ויש ליישב על פי דברי ר"ת (צ. ד"ה אלמא) דהגיד הוא בשר שמתקשה. אבל פלא שאם זה ההסבר כאן, מדוע תוס' שם לא הוכיחו מכאן כר"ת.