א. אמר רשב"ג דבר שמגדל צמחין מכסין בו וכו'. לכ' זהו מה שדרש רב נחמן בר רב חסדא בעמ' ב' והרי בודאי לא חזר על דברי רשב"ג כצורתם, ובפרט דרצו לומר על דבריו דהן בורכא, עי"ש. ולכ' היה נראה דכוונת רשב"ג כאן מצד המצב, דהיינו שיהיה דק וטחון, ולא בא לדקדק שיהיה באמת מגדל צמחין, והיינו מש"כ תוס' דבא לעשות כלל לדברי ת"ק. ורב נחמן בר"ח דלהלן באמת כוונתו להוסיף דבעינן נמי שיהא ראוי לגדל בפועל. אמנם התוס' שהק' כאן על רשב"ג מחרסית מוכח לא כן, וגם רש"י בעמ' ב' כ' על הברייתא דכל הני קים להו לרבנן דמגדל צמחין, מוכח דהכוונה לכך שבאמת יכולין לגדל. וא"כ באמת צ"ב בכוונת רנבר"ח. ואמנם התוס' בעמ' ב' עמדו בזה בקצרה ואמרו דבא לחדש רק עפר מדבר דפסול עי"ש ב' אופנים מדוע ס"ד דכשר.

ב. (פח:) אמר רבא האי בורכא. גיסו (היינו בעל אחותו) היה, דרבא נשא לבת רב חסדא. ולא נשא פניו לקרובו במקום שהיה ראוי לדעתו לדחותו. וראייתו דרנבר"ח כמובן היא איך יתכן שיהא במדבר ולא יהא לו עפר לכסות.

ג. שורף טליתו. לאו דוקא אם היא מפשתן ושאר גידולי קרקע, אלא גם מצמר, כדמוכח בסמוך מעפר שריפת החטאת שאינה צומח. ועי' תוס' ד"ה מצינו.