א. בחטאת העוף. יל"ע (הכוונה פשוט לחפש בזבחים באיזור דף קז) בעולת העוף בחוץ האם חייב רק בשני סימנין (או דכיון דסימן שני הוא מצד הבדלה אבל מצד עצם המליקה סגי באחד, חייב בחוץ אף על אחד). ואם חייב באחד גם בעולת העוף, א"כ אמאי נקיט חטאת העוף.

ב. אי לאו דאמר ר' הונא בהמת חבירו וכו' פשיטא. כוונת הגמרא אי הוי סברינן דבהמת חבירו אין נאסרת במעשה קטן (או דאין נאסרת כלל) אז פשיטא דהקדשים לא פקעי עד גמר השחיטה (או דלא פקעי כלל) ופשיטא דחייב משם שבת חוץ וע"ז. אלא דצ"ב קצת דמשמע דעם ר"ה לא קשיא פשיטא, ולכ' מה אז הרבותא אחרי שמעמידים באומר בגמר זביחה, או בחטאת העוף בחצי קנה פגום. ואולי זה גופא חידוש דמהני אמירה בגמר זביחה, לדחות איסור ע"ז ופקיעת קדשים עד הסוף, ובחצי קנה אפשר דגם יש איזו רבותא.

ג. (מא.) כיון דקנייה ליה לכפרה כדידיה דמי. היינו מה דקמ"ל הברייתא לר"ה לאפוקי, להני אמוראי היינו טעמא באמת. ונמצא כעת, דלתרווייהו הדין נכון רק בחטאת העוף וכו', אבל בבהמה נאסרת בתחילה ופקע קדשים ולא מיחייב משום חוץ, אלא דלר"ה הטעם משום דאדם אוסר את שאינו שלו אף במעשה קטן, ולדידהו (דא"א דשא"ש) הטעם משום דהוי כדידיה משום כפרה. ויש להעיר דיש נפ"מ לדינא ביניהם בחטאת של חבירו, לר"ה גם בזה לא משכח"ל ולדידהו משכח"ל. ודוק.

ד. כתנאי וכו'. לא אמרינן לימא דרק ר"נ וסייעתו מצו לומר ככו"ע ולא ר"ה. ונמצא למסק' דלשני הר' יהודה באמת אאאדשא"ש, אלא דבזה קי"ל כת"ק דאוסר (כ"כ הפוסקים) ופליגי אמוראי אליבא דת"ק אי בישראל שאני (כשאינו מומר), לר"ה אוסר, לר"נ וחביריו לא אוסר, והלכה כמותם דישראל אינו אוסר דאמרי' לציעורי אלא א"כ הוא מומר.

ה. ת"ש שנים אוחזין, עי' רש"י ותוס'. ונראה כוונת רש"י דהשתא דיש לנו ת"ק דאדם אוסר, מעמידין כמוהו, ור"ה א"צ להוסיף כלום. וגם הם יאמרו כר"ה דהיינו לת"ק, אלא דהרי לשיטתם ת"ק מודה בישראל דאין אוסר, לכן אמרי' במומר. והתוס' דלא ניחא לו כרש"י חידש חידוש לדינא מכח זה יעוי"ש.

ו. בישראל מומר. לכ' צ"ע אם הוא מומר עוד לפני שחיטה זו, אזי שחיטתו פוסלת מדין מומר אפילו אם לא ישחוט להדיא לשם אלו.