"ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד...", כך הורה יצחק אאע"ה לעשו בנו. עיין רש"י המבוסס על ב"ר סה, יג. וכן במסכת ביצה, עיי"ש.
לפי הפשט, היה על עשו לשאת עמו לציד את קשתו וחיציו ולצוד, וממה שיצוד להכין מטעמים ליצחק. לפי מדרש חז"ל הורה יצחק לעשו שלא להביא לו נבלות טרפות או גזולות. ברור שלא ניתן לשחוט באמצעות חץ בהמה או חיה אלא רק עוף, שכן שחיטת בהמה מחייבת שחיטת רוב שני הסימנים בעוד שבשחיטת עוף די בשחיטת סימן אחד.
אף שחיטת עוף בהולכה בלבד ללא הבאה, מותרת למעשה רק בדיעבד.
לפי גמרתנו, קשה מאד לשחוט עוף בעת מעופו, כי צריך לפגוע בצוארו בדיוק מקום הראוי לשחיטה, באופן שלא יגרום לחלדה או דריסה וכדו' הפוסלות את השחיטה,וכך שהשחיטה תתחיל בחיתוך הנוצות והעור ואח"כ הסימנים - כהלכות שחיטה, וצריך לשחוט במקום שעפרו עבר תיחוח ולכסות את הדם המתפזר.
בתור דיון עקרוני על גבולות ההיתר והאסור בשחיטה הדיון יפה מאד, אך לבצע "שחיטה" בחץ בעת מעופו בפועל ממש קשה מאד, ולכן לא שמענו מעולם שדבר כזה נעשה באופן שגרתי.
על כן ברור לענ"ד, שמדרש חז"ל במקומו מונח, אך אין מדובר בפשט. ברם הפשט "חזק" והמדרש "חלש" מאד, ואף נראה סותר לו.
אעפי"כ מתבסס רש"י בפירושו ( וכמובן אף לא אחד מפשטני התורה )על מדרש זה.
כיצד לדעת לומדי הדף היומי עלינו להתייחס לפער זה שבין הפשט לדרש ?