לכאורה עולה מהסוגיא דלגבי שחיטה הכל מודים דיש ראיה ממתעסק בקדשים דפסול, דבחולין לא בעי כוונה גמורה לשחיטה. אלא דלר' נתן ל"ב כוונה כלל, ולרבנן בעי' כוונה לחתוך. ותנינן בסתם משנה כר' נתן בתרי דוכתי לרבא, ור' אושעיא פסק כוותיה. וגם ר' יוחנן דפוסק כסתם משנה.
ולגבי טבילה למתני' דמכשירין וברייתא דחגיגה א"צ כוונה לטבול, וכ"פ רב, ולר' יונתן בן יוסף צריך וכ"פ ר' יוחנן.
מדברי רש"י בסוף הסוגיא נראה דלרב מדמים שחיטה לטבילה ומאי דקי"ל כמתני' דמכשירין דא"צ כוונה לטבילה הוא כמאי דקי"ל לכו"ע דא"צ כוונה גמורה לשחיטה. וכמו דפליגי רבנן ור' נתן אי צריך כוונה לחתוך ה"ה יחלקו אי צריך כוונה להקר או סגי נפלה מגשר. וכל דברי ר' פפא הם רק משום רב. אבל ר' יוחנן דפוסק מחד גיסא שצריך כוונה גמורה לטבול, ומאידך גיסא פוסק כסתם משנה דא"צ כוונה לשחוט, חייב לסבור דע"כ יש חילוק בין שחיטה לטבילה להלכה. ומ"מ גם לריו"ח לרבנן בעינן כוונה לחתוך, דאליביה זה נאמר לעיל, אבל בטבילה להלכה בעינן כוונה ממש לטבול ואין מקום לחילוק זה. רק לר' יוחנן לפי המשנה דמכשירין (שאינה להלכה לשיטתו, או לפי מש"כ תוס' ד"ה הוא לפי הברייתא) יל"ע אי יש מקום לחלק בין כוונה להקר או נפלה ואכמ"ל.