אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אִישׁ הוּצָל מִנַּיִין שֶׁאֵין שׁוֹאֲלִין בַּכַּלְדִּיִּים שֶׁנֶּאֱמַר תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' א-לקיךָ
רשב"ם:
כלדיים. בעלי אוב כך פירש רבינו, ולא נהירא דקרא כתיב בהדיא "אל תפנו אל האובות",
ואני שמעתי חוזים בכוכבים וכן עיקר:
תמים תהיה. להיות בוטח בו בכל קורות ונולדות הבאות לך:
וכן פירש רש"י בפסוק
תמים תהיה עם ה' א-לקיך. התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו:

הפסוק בשלמותו הוא
{ט} כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹקיךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא-תִלְמַ֣ד לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּתֽוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: {י} לֹֽא-יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ-וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: {יא} וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל-הַמֵּתִֽים: {יב} כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת ה' כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה ה' אֱ-לֹקי֔ךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: {יג} תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה' אֱ-לֹקיךָ: {יד} כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל-מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל-קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ ה' אֱ-לֹקיךָ: {טו} נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ ה' אֱ-לֹקיךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן:

פסוק זה הוא כולו מצוות לא תעשה; חלקן בסקילה (מכשף, אוב וידעוני, מעביר בנו ובתו באש) והשאר במלקות, חלקן כבר נזכרו בעבר וחלקן נזכרות כאן לראשונה (קוסם, חובר חבר, דור אל המתים), והרמב"ם מנה את כולן במנין המצוות. ראה הפירוט להלן בתגובה הראשונה.
אם כן תמוה מדוע לא מנה גם את העשה שבפסוק "תמים תהיה". שהרי הרמב"ם כידוע לא מונה מצוות כגון "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי", שכן אלו אמירות כוללניות "עשה כל מה שציוויתיך", אלא רק מונה מצוות שיש בהן פרט ייחודי, ובלבד שאינו כלול במצוות אחרות. וכאן יש פה מצווה שנוגעת לפרט ספציפי בענייני האמונה בקב"ה: לא רק להאמין במציאותו, ביחודו, בשליטתו על העולם, השגחה, שכר ועונש, כל מה שכבר הוזכר בהלכות יסודי התורה, אלא גם לבטוח בו בכל העתיד לבוא עלינו. מדוע אם כן לא מנאו?
ואין לומר שהעיקר כאן הוא לאו, שלא לחקור אחר העתידות באמצעות כל אלו שהוזכרו בפסוק, כי עיקר הענין הוא העשה, והאיסור הוא תוצאה ממנו. ושוב חוזרת השאלה מדוע לא מנה הרמב"ם עשה זה.

השאלה הזו נשאלה לראשונה ע"י הרמב"ן, במנין המצוות שלדעתו היה על הרמב"ם למנות ("שכחת העשין")
מפני האריכות נצטט את דבריו במקוטע.
מצוה שמינית שנצטוינו להיות לבבנו תמים עמו ית' והוא שנאמר (שופטי' יח) תמים תהיה עם י"י אלהיך. וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית', ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש הבאות, מנביאיו או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים ...
ואמרו באחרון שלפסחים (קיג ב) מנין שאין שואלים דבר מן הכלדיים שנאמר תמים תהיה עם י"י אלהיך. ..
ולשון ספרי "אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' א-לקיך". ופירוש זה - שאסר הכתוב לשאול את העתיד מאוב וידעוני ומתים ומן מעונן וקוסם, ואחרי כן צוה שיהיה לבנו תמים עמו יתב' באלה ,ולא נירא מדברי מגיד עתידה מן הנזכרים או מזולתם ,אבל מן נביאו נדרוש ואליו נשמע כאשר יאמר בפרשה. ...
ובמצוה הזאת נצטוה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר (לך יז ורמב"ן שם) "התהלך לפני והיה תמים". כי מפני שהיה הוא זכור לטוב יסוד באמונה והחולק על הכשדים שהיו מייחסים כל הכחות לשמש ולירח ולככבים והוא ראה שיש עליהם יוצר ומנהיג - צוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו ולא יתן בלבו שיהא בזולתו שום אמת ולא יסתכל בעניינם כלל, ... כענין שאמרו (שבת קנו א) "צא מאצטגנינות שלך".
זהו ענין המצוה הזאת. והזכירה בעל ההלכות וכתב (אות קמד) להיות תמים.
ואולי חשב הרב (=הרמב"ם) שהיא צוואה כוללת המצות כולן ללכת בדרכי התורה, כענין שנ' (תהל' קיט) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת י"י ולכן לא הביאה בחשבונו.
והמתבאר מדברי רבותינו והנכון בכתוב הזה הוא מה שפרשנו בה בכאן:
הרמב"ן הולך בשיטת רש"י ורשב"ם שהביאונום לעיל. ההסבר שהוא מציע לשיטת הרמב"ם – שהרמב"ם סבר ש "תמים תהיה עם ה' א-לוקיך" פירושו "ללכת בכל דרכי התורה", ואם כך זו מצווה כוללת.
הסבר נוסף הציע ה"מגילת אסתר": שהמצווה הזו היא סיכום לכל הלאוין שנאמרו לעיל, ולא מוסיפה דבר נוסף.
מן הסתם יש הסברים נוספים, למשל הסברו של ר' אושר שליט"א במנחת אשר לפרשת נח (צילום מצורף), ע"פ דבר רש"י " התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ... ואז תהיה עמו ולחלקו" כלומר שהפסוק הוא הבטחה לא מצווה.

ואני שמעתי ולא אבין: הרי הרמב"ם מצטט את הפסוק הזה בדברי הסיום שלו לפרק זה. ואלו דבריו:
וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן, וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי ע"ז הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנהוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ, וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג-כג) 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. וְנֶאֱמַר (דברים יח-יד) 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן' וְגוֹ'.
כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן - אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת, וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים (דברים יח-יג) 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקיךָ':

הרי מפורש בלשון הרמב"ם ש"תמים תהיה" פירושו "כשלא תימשך בהבלים אלו – תהיה מבעלי החכמה ותמימי הדעת",
או אולי באופן שני "אל תימשך בהבלים אלו אלא היה מבעלי החכמה ותמימי הדעת", ובודאי שאי אפשר לראות פסוק זה כמצווה.
אם נפרש בדרך הראשונה שאמרנו – הרי שמדובר על הבטחה, או ייעוד, בדומה לדברי ר' אושר, אבל לא כדבריו "אל תחקור אחר העתידות ואז תהיה עימו ולחלקו" אלא "אל תימשך בהבלים ואז תהיה עימו ולחלקו",
ואם נפרש בדרך השניה "היה מבעלי החכמה ותמימי הדעת" – רחקו שיהיה ניתן לצוות על דבר כזה. "למד, השכל, והיה מבעלי החכמה". לפי הרמב"ם לא שייך לראות זאת כמצווה, אלא זו הגדרת האדם באשר הוא. "השכל הוא האדם" בהקדמת מו"נ, וראה פה"מ חגיגה ב, א, ומקומות נוספים. מה שייך לראות זאת כמצווה אחת מתרי"ג. זה אפילו לא מצווה הכוללת כל התורה כדעת הרמב"ן, אלא זו מהות האדם בכלל.

גם המפרשים דלעיל הכירו את הרמב"ם הזה. אבל הם לקחו אותו לכיוונים אחרים:
המגילת אסתר דקדק (כך מסביר אותו המנחת חינוך)
וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים (דברים יח-יג) 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹקיךָ'
כלומר ש"תמים תהיה" כולל את כל הלאוין הנזכרים לפני כן
והרמב"ן אולי הבין שהרמב"ם התכוון "תמים תהיה בעשיית כל המצוות כולן"
אבל הרי כל כך דחוק, הרי דברי הרמ"ם שהשכל הוא האדם – ידועים לכל ההוגה בספריו,
ונשארתי בשאלה א"כ מה ראו רבותינו להסביר את הרמב"ם בדרכים השונות שהסבירו.