קיבלתי במייל:

בין הפרת נדר להתנזרות מפרי - תובנה לסיום מסכת נדרים

המסכת מסיימת בסיפור על אדם שבשעה שעמד לחטוא עם אשת איש, נתקל בבעלה המופתע. באותו רגע, הבעל עומד לאכול פירות מורעלים בארס נחש. הנואף מזהיר אותו מכך ומציל את חייו. האמירה הזו מעידה עליו שלא חטא בפועל עם האישה.

הסיפור הזה כמובן מתקשר לנו לחטא אדם הראשון. איש, אישה, מישהו זר שרוצה לבגוד עם האישה, פירות אסורים. הכל מזכיר את הנחש ועץ הדעת, שלפי הזוהר לא היה כי אם ניסיון של הנחש לנאוף עם חווה. האישה מציעה לבעלה לאכול מן העץ, כדי שאם היא תמות - ימות גם הוא איתה.

חטא אדם הראשון התחיל בנדר, באיסור שהאדם הוסיף מדעתו על איסור התורה. האישה צוותה לא לאכול מהעץ אבל הוסיפה גדר נוסף - שלא לנגוע בו. בשעה שנגעה בעץ לאחר דחיפת הנחש, הנדר נפל ואיתו גם האיסור המקורי - האכילה. אז התקיים במלואו מאמרו של שלמה המלך: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה ד).

אבל הסיפור מרמז על התיקון לחטא הזה. הנואף לא מאכיל את הבעל את פירות העץ המורעל. הוא כופר בעיקרון אחר שקבע שלמה: "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט יז). הוא לא גוזר מיתה על הבעל, אבל לא כדי להמשיך לחטוא עם אשתו בסתר.

התיקון הזה מלמד על העיקרון של המסכת. גם נדר חמור אפשר להתיר, איסור של אישה הפוגם ביחסיה עם בעלה אפשר להפר. הבא לפני חכם לא מחפש לעבור על נדרו כדי לשתות מים גנובים. הוא רוצה בכנות לעשות תשובה, לחזור לשורת הדין. בניגוד לנחש ש"הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג א), הגמרא (צ א) לומדת שניתן להפר את הנדר מהפסוק "מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים".

באותו מקום, הגמרא משווה את הפרת הנדר לבושה של הלבנה. המילים "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה" מזכירים לחכמים את הפרת הנדר שנבנה וחל בפועל. אבל הפסוק הזה מזכיר לנו כמובן עוד חטא בראשיתי. הלבנה שביקשה לקבל כתר שלא שלה, הלכה למעט את עצמה. כמו הנודר שמבקש להכתיר את עצמו ומקבל על עצמו מיעוט הנאה.

מתוך הדיון הזה, ניגש למחלוקת על הנזיר - זה שביקש לשמש בנזר וכתר מיוחד - וחכמים מתלבטים אם יהיה חוטא או קדוש, מי שמביא קרבן חטאת או מי שראה אישה נואפת והזיר עצמו מן הפרי האסור - מן היין..

אבינדב אבוקרט
רב קהילת 'אבני החושן' גבעת שמואל