ולא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו [הקדימו ההם, בני החבורות הקודמות שנשארו במקומם, וזמנו עליהם במקומם], אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו [זימנו עליהם במקומם] — פרח חיוב זימון מינייהו [מהם], שהרי חיובם של שלושה אלה בזימון נובע מחובתם לזמן עם בני חבורותיהם הקודמות, אך אם הקדימו ההם וזימנו, ממילא פקעה חובת הזימון של יחידים אלה, ואינם מצטרפים עוד לחבורה.

וכדי להסביר את העקרון הכללי המצוי בפסק הלכה זה אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את ההלכה הזאת] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מטה שהיתה טמאה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין ביניהם לאחר שירשו אותה מאביהם, או שחילקוה שותפין ביניהם — טהורה היא, כדין כל כלי טמא שנשבר או נחלק שבכך הוא נטהר מטומאתו. ואולם אם החזירוה וצירפו את חלקיה — מקבלת טומאה מכאן ולהבא, כלומר, מעת צירופה מחדש.

ומדייק רבא: מכאן ולהבא — אין [כן], ואולם למפרע — לא. אלמא [הרי איפוא], יש להסיק כי כיון דפלגוה [שחילקוה] — פרח לה טומאה מינה [ממנה], ואף שחזרו והרכיבוה הריהי כמיטה חדשה, ואין טומאתה הישנה חוזרת אליה. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן] כיון דאזמון עלייהו [שזימנו עליהם] בני חבורתם, פרח זימון מינייהו [מהם] על פי העקרון שיחידה שנתפרקה, גם אם לאחר מכן הורכבה מחדש, הריהי כדבר חדש ולא חזרה לדמותה הקודמת.

א במשנה הוסבר מתי מצטרפות שתי חבורות שאכלו בבית אחד, ומביאים תוספת דברים: תנא [שנינו]: אם יש שמש ביניהם והוא משמש את שתי החבורות — השמש מצרפן להיות חבורה אחת, אף על פי שאינם רואים אלו את אלו.

במשנה שנינו שדעת ר' אליעזר היא שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, וחכמים אומרים שמברכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: יין עד שלא נתן לתוכו מים — אין מברכין עליו "בורא פרי הגפן" אלא "בורא פרי העץ", שאין זה אלא כעין מיץ פירות בלבד, ולא יין של ממש. וכיון שאינו נחשב ליין, אף נוטלין ממנו לצורך נטילת ידים. משנתן לתוכו מים — הריהו נחשב יין, ולכן מברכין עליו "בורא פרי הגפן", ואין נוטלין ממנו לידים, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, בין שמזגו במים ובין שלא מזגו, הרי הוא יין לכל דבר, ולכן מברכין עליו "בורא פרי הגפן" ואין נוטלין הימנו לידים.

ודנים מעתה, כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת, שמותר להשתמש בה לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים, בלי לחשוש לבזיון האוכל, כמאן [כמי] משיטות התנאים הללו? ומשיבים: כר' אליעזר המתיר ליטול ידים ביין חי.

הוסיף ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה. שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב אושעיא: בעינן [צריכים אנו] שתהא המצוה מן המובחר.

ולגופו של דבר שואלים: ורבנן, למאי חזי [ולדעת חכמים למה ראוי] יין חי, שלא נמזג בו מים, שהרי כמעט שאין אפשרות לשתותו? אמר ר' זירא: ראוי הוא לקורייטי, כלומר, לעשות ממנו משקה רפואה העשוי מיין ושמן.

ב ועוד בענין זה של עשיית צרכי האדם באוכלים, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, שלא יטוף הדם מן הבשר על הלחם ויפסול אותו מאכילה. ואין מעבירין כוס מלא יין על הפת, שמא יישפכו הנוזלים ויקלקלו את הפת. ואין זורקין את הפת. ואין סומכין (משעינים) את הקערה בפרוסת לחם. וכל אלה כדי שלא לבזות את הלחם.

מסופר: אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו יחד], אייתי לקמייהו תמרי ורמוני [הביאו לפניהם תמרים ורימונים]. שקל [לקח] מר זוטרא מאותם פירות ופתק לקמיה [זרק לפני] רב אשי דסתנא [מנה]. תמה רב אשי ואמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא דתניא [סבור אדוני את הלכה זו ששנויה בברייתא] שאין זורקין את האוכלין? ענה לו: ההיא בפת תניא [שנויה], ולא במאכל אחר. חזר והקשה לו: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין! אמר ליה [לו] מר זוטרא: והתניא [והרי שנינו ברייתא] אחרת בה נאמר להיפך: אף על פי שאין זורקין את הפת, אבל זורקין את האוכלין!

אלא אלא על כרחך עליך לתרץ ולומר כי לא קשיא [אין זה קשה], שכן שתי הברייתות דנות במקרים שונים, הא [זה] שאמרו שאסור לזרוק שאר דברי מאכל — הרי זה במידי דממאיס [בדבר שנמאס, מתקלקל] בזריקתו, ואילו הא [זה] שאמרו שמותר לזרוק שאר דברי מאכל — הרי זה במידי [בדבר] שלא ממאיס [נמאס] בזריקתו.

בדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה לסימן ברכה, וכן זורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, שבימות החמה אפשר יהיה להרים את האגוזים ולאכלם אחר כך, ואילו בימות הגשמים ימאסו ויתקלקלו. אבל לא זורקים גלוסקאות (עוגות) לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

ג אמר רב יהודה: מי ששכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה — מסלקן לצד אחד בפיו ומברך.

ומעירים כי בנושא זה מצויות שלוש ברייתות, תניא חדא [שנויה ברייתא אחת] שהאוכלים הללו בולען, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: פולטן, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מסלקן לצד אחד בפיו.

ומסבירים שלא קשיא [אין זה קשה], שכל אחת מהברייתות דנה במקרה אחר. הא דתניא [זו ששנינו בה] בולען מדברת במשקין, שאין דרך אלא לבולעם. והא דתניא [וזו ששנינו בה] פולטן מדברת במידי [בדבר] שלא ממאיס [נמאס], שאם יוציא אותו מפיו יוכל להכניסו שוב. והא דתניא [וזו ששנינו בה] מסלקן מדובר במידי דממאיס [בדבר הנמאס] שדי שמסלקו לצד.