סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אַף בָּרְכוּ וּמִכׇּל מָקוֹם נְבָרֵךְ עֲדִיף דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמְרִי בֵּי רַב תְּנֵינָא שִׁשָּׁה נֶחְלָקִין עַד עֲשָׂרָה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נְבָרֵךְ עֲדִיף מִשּׁוּם הָכִי נֶחְלָקִין אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בָּרְכוּ עֲדִיף אַמַּאי נֶחְלָקִין אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ נְבָרֵךְ עֲדִיף שְׁמַע מִינַּהּ
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי בֵּין שֶׁאָמַר בָּרְכוּ בֵּין שֶׁאָמַר נְבָרֵךְ אֵין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ וְהַנַּקְדָּנִין תּוֹפְסִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ וּמִבִּרְכוֹתָיו שֶׁל אָדָם נִיכָּר אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אִם לָאו כֵּיצַד רַבִּי אוֹמֵר וּבְטוּבוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם וּמִטּוּבוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי וְהָכְתִיב וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ (אֶת) בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם בִּשְׁאֵלָה שָׁאנֵי בִּשְׁאֵלָה נָמֵי הָכְתִיב הַרְחֶב פִּיךְ וַאֲמַלְּאֵהוּ הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר בְּטוּבוֹ חָיִינוּ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם חַיִּים הֲרֵי זֶה בּוּר נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנִי אִיפְּכָא וְלֵית הִילְכָתָא כִּנְהַרְבְּלָאֵי
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם לְמֵי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְהָא אָמְרִינַן לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כׇּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ אֲמַר לֵיהּ הָתָם מוֹכְחָא מִילְּתָא מַאן עָבֵיד נִיסֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ הֲרֵי זֶה בּוּר אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּלֵיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם אֲבָל בַּעֲשָׂרָה דְּאִיכָּא שֵׁם שָׁמַיִם מוֹכְחָא מִילְּתָא כְּדִתְנַן כָּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ
אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא אַלְמָא כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ וַהֲדַר קָתָנֵי בְּמֵאָה אוֹמֵר בְּאֶלֶף אוֹמֵר בְּרִבּוֹא אוֹמֵר אָמַר רַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָא רַבִּי עֲקִיבָא דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר לְפִי רוֹב הַקָּהָל הֵם מְבָרְכִין שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְכוּ' וְרַבִּי עֲקִיבָא הַאי קְרָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל וְאִידַּךְ מִמְּקוֹר נָפְקָא אָמַר רָבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא רָבִינָא וְרַב חָמָא בַּר בּוּזִי אִקְּלַעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא קָם רַב חָמָא וְקָא מְהַדַּר אַבֵּי מְאָה אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לָא צְרִיכַתְּ הָכִי אָמַר רָבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא
אָמַר רָבָא כִּי אָכְלִינַן רִפְתָּא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא מְבָרְכִינַן שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה וְלִיבָרְכוּ עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה שָׁמַע רֵישׁ גָּלוּתָא וְאִיקְּפַד וְנִיפְּקוּ בְּבִרְכְּתָא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא אַיְּידֵי דְּאָוְושׁוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא שָׁמְעִי אָמַר רַבָּה תּוֹסְפָאָה הָנֵי שְׁלֹשָׁה דְּכָרְכִי רִפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וּקְדֵים חַד מִינַּיְיהוּ וּבָרֵיךְ לְדַעְתֵּיהּ אִינּוּן נָפְקִין בְּזִמּוּן דִּידֵיהּ אִיהוּ לָא נָפֵיק בְּזִמּוּן דִּידְהוּ לְפִי שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אִקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גִיבָּר קָם קְרָא בְּסִפְרָא וַאֲמַר בָּרְכוּ אֶת ה' וְאִשְׁתִּיק וְלָא אֲמַר הַמְבוֹרָךְ אֲוַושׁוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבוֹרָךְ אֲמַר רָבָא פַּתְיָא אוּכָּמָא בַּהֲדֵי פְּלוּגְתָּא לְמָה לְךָ וְעוֹד הָא נְהוּג עָלְמָא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל
מַתְנִי'
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק וְכֵן אַרְבָּעָה וְכֵן חֲמִשָּׁה שִׁשָּׁה נֶחְלָקִין עַד עֲשָׂרָה וַעֲשָׂרָה אֵין נֶחֱלָקִין עַד עֶשְׂרִים שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאִלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְבָרְכִין
גְּמָ'
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכוֹל כְּאַחַת וַעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי קָתָנֵי שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכוֹל כְּאַחַת אַף עַל פִּי שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק אִי נָמֵי כִּי הָא דְּרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק אָמַר רַב חִסְדָּא וְהוּא שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם אָמַר רָבָא

רש"י

אף ברכו. שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סיעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים: ה''ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי: אלא לאו ש''מ. אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש''מ אף ברכו ש''מ: תנ''ה. דמתני' אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים ה''ז בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו: למי שאכלנו משלו. משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן על המזון שאכלנו. ולא קתני משלו: ואידך. עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן: הלכה כר''ע. בבהמ''ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא: מברכינן תלתא תלתא. ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא: שמע ריש גלותא. אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע''ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ''ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע: ובריך לדעתיה. לעצמו בלא זימון: למפרע. משבירך וידי זמון לא יצא: פתיא. כלי חרס כדאמר (ע''ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי: בהדי פלוגתא למה לך. טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר''ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: מתני' אינן רשאין ליחלק. דאיתחייבו להו בזמון: וכן ד'. אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן: עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות: גמ' ג' שבאו משלש חבורות. וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:

תוספות

אלא ש''מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג''ש עדיף פ' איזהו מקומן (ד' מח.) ר''ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג''ש וה''נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי': על המזון הרי זה בור. דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו: אמר רבא הלכה כר''ע. פירש ר''ח דהכי קיי''ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו: שלשה שישבו לאכול כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס''ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ''ה אינן רשאין ליחלק: אבל אי אקדימו ואזמינו עלייהו בדוכתייהו. פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל (דף מה:) פרח חובת זמון מעליהם כלומר פטורין מן הזמון ורשאין עתה ליחלק ורש''י לא פירש כן:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר