וכן כאשר נאמר "ועשה לך" — כוונתו משלך, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר שאף "קח לך" "ועשה לך" כוונתו משל צבור, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כדי להבדיל בין יום הכיפורים לשאר ימים?

דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כשנאמר בתורה "קח לך" — הכוונה משלך, ו"עשה לך" — משלך, ואילו כשנאמר "ויקחו אליך" כוונתו משל צבור, שהם יקחו משלהם ויביאו אליו, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: בין "קח לך" בין "ויקחו אליך" — הכוונה משל צבור, ומה תלמוד לומר "קח לך" שמשמעו משלך — יש להבין שאמר ה' למשה: כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם, ולכן נתייחסה הלקיחה למשה, אבל בפועל לוקחים משל ציבור.

אבא חנן אמר משום [בשם] ר' אלעזר: כתוב אחד אומר: "ועשית לך ארון עץ" (דברים י, א) ומשמע עשה משלך וכתוב אחד אומר באותו ענין: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י) משל ישראל, הא כיצד ניישב את הסתירה בין הכתובים? אלא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקרא מעשה ארון הברית על שמם, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מייחסים את הארון למשה לבדו. ולפי זה אין הבדל בין קרבנות יום הכיפורים לקרבנות אחרים!

את הקושיה הזו דוחים: עד כאן לא שמענו שפליגי [נחלקו] אלא בקיחות דעלמא [סתם] ועשיות דעלמא [סתם], קיחות דעלמא [סתם] — כגון "קח לך סמים" (שמות ל, לד), עשיות דעלמא [סתם] — כגון "עשה לך שתי חצוצרת כסף" (במדבר י, ב). אבל הנך פרושי קא מפרש [באלה של מילואים ויום הכיפורים מפרש הוא] הכתוב במיוחד שמשלך הוא ממש. במלואים כיצד — מכדי כתיב [הלא נאמר]: "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה" (ויקרא ט, ג), ואם כן מה שנאמר "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" (ויקרא ט, ב), למה לי שינוי לשון מפורש באותו ענין בין הפניה לבני ישראל ובין הפניה לאהרן? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי "קח לך" בענין זה אכן משלך הוא.

וכן ביום הכפורים; מכדי כתיב [הלא נאמר]: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא טז, ג) ונאמר: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת והקריב את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, ה) למה לי הדגשה זו שהשעירים באים מבני ישראל? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי האי [זה] שנאמר "לו" — הכוונה משלו ממש הוא.

רב אשי אמר נימוק אחר להבדיל בין יום הכיפורים ובין עצרת וראש השנה: דנין פר לחטאת ואיל לעולה של יום הכיפורים מפר לחטאת ואיל לעולה שנאמרו במילואים, לאפוקי [להוציא] ראש השנה ועצרת דתרוייהו [ששניהם] גם הפר וגם האיל עולות נינהו [הם], ואם כן אין להשוות.

רבינא אמר בתירוץ לשאלה: דנין דבר שהוא עבודה בכהן גדול בלבד, כעבודת יום הכיפורים, מעבודה בכהן גדול של המילואים (שנעשה על ידי אהרן) לאפוקי כולהו קושייתין [להוציא מן כל קושיותינו] מתחילת הסוגיה עד כאן דלאו [שאין] עבודה בכהן גדול נינהו [הם] אלא נעשים בכל כהן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כך אמר רבינא: דנין דבר שהוא עבודה תחלה מעבודה תחילה, לאפוקי הני דלאו תחלה נינהו [להוציא את כל אלה שלא עבודה תחילה הם]. דברי רבינא אלה לא היו מובנים, ושאלו: מאי [מה פירוש] תחלה זו שאמר רבינא? אילימא [אם תאמר, תפרש] תחלה בכהן גדול — היינו קמייתא [הרי זה התירוץ הראשון] עצמו. אלא כך יש להבין: עבודה תחלה במקום כלומר עבודת יום הכיפורים שהיא עבודה בקודש הקודשים שלפני כן לא נעשתה בו עבודה על ידי אחר מעבודה תחלה במקום שנעשתה במילואים כאשר התחילו להקריב במשכן. ואם כן אין ללמוד ממילואים אלא ליום הכיפורים בלבד.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: ר' יוחנן מתני חדא [היה שונה אחת] כלומר, למד מדין המילואים רק הלכה אחת, ר' יהושע בן לוי מתני תרתי [היה שונה שתיים]. ומפרש: ר' יוחנן מתני חדא [שונה אחת] וכך היה גורס: "לעשת לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים הטעונים פרישה לפניהם כמילואים. ור' יהושע בן לוי מתני תרתי [שונה שתיים]: "לעשת" — אלו מעשה פרה אדומה, "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים ששניהם טעונים פרישה.

ושואלים: וכיצד יתכן כי ר' יוחנן מתני חדא [שונה רק אחת] לזו של יום הכיפורים? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במפורש במשנה]: שבעת ימים קודם יום הכפורים, וכן שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישים את הכהן, הרי ששתי פרישות הן! ומשיבים: פרישה זו של הכהן לפני שריפת הפרה מעלה בעלמא [בלבד] הוא כלומר, שהוא רק מתקנות חכמים שנעשו כדי להדגיש את קדושתה לאחר שהותרה עשייתה בטבול יום, אבל אינה מחוייבת מדין תורה.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' מניומי בר חלקיה אמר ר' מחסיא בר אידי אמר ר' יוחנן: נאמר: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" (ויקרא ח, לד) ולמדים מכאן "לעשת" — אלו מעשה פרה "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים הרי שאף ר' יוחנן עצמו שונה שתים! ומתרצים: ההוא דרביה [שיטה זו של רבו] היא, והוא עצמו אינו סבור כך. דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' ישמעאל: "לעשת" — אלו מעשה פרה, "לכפר" — אלו מעשה יום הכפורים. ואם כן, מה שמסר ר' מניומי בשם ר' יוחנן אינו אלא שיטת ר' ישמעאל רבו.

ב לגופה של מצוות הפרישה מביאים מה שאמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: מהיכא קא ילפת לה [מהיכן אתה לומד אותה] דין זה של פרישה — ממלואים, אי [אם כן] מה מלואים — כל הכתוב בהן מעכב בהן ואם שינה משהו פסל, אף הכא נמי [כאן גם כן] כל הכתוב בהן יהא מעכב בהן שצריך לקיים כל דיני פרישה כדיוקם.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא באמת גם כן] ואף מצוות פרישת יום הכיפורים מעכבת בכל פרטיה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: "ומתקינים לו כהן אחר", ולא קתני [שנינו] "מפרישין" גם את הכהן ממלא המקום שבעת ימים אף שיתכן שבסופו של דבר יעשה הוא את עבודת יום הכיפורים. משמע שפרישה זו איננה מהחובות המעכבות את עצם עבודת יום הכיפורים! וכי תימא [ואם תאמר] ותרצה להסביר: כי מאי [מה פירוש] מתקינין כוונתו שאכן מפרישין אותו, הרי אין הדבר נראה כלל, כי ליתני [שישנה] או אידי ואידי [זה בכהן הגדול המכהן וזה ממלא מקומו] "מתקינין" או אידי ואידי [זה וזה] בלשון "מפרישין".

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אלא מר מהיכא יליף לה [אדוני מהיכן לומד הלכה זו] שיש לפרוש לפני יום הכיפורים? אמר ליה [לו]: מסיני, דכתיב [שנאמר]: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טז). מכדי כתיב [הרי נאמר]: "ויקרא אל משה ביום השביעי" ואם כן מאי [מה] הלימוד מן ההזכרה המפורשת של "ששת ימים" קודם לכן? אלא זה בנה אב, כלומר הרי זה מקור ללמוד ממנו הלכה לדורות: שכל הנכנס למחנה שכינה למקום גילוי שכינה בהר סיני, או למקומה בקודש הקודשים טעון פרישת ששה לקדושה קודם לכן.

ומקשים: לפי דבריך פרישה זו היא שישה ימים, והא אנן [והרי אנו במשנה] שבעה ימים של פרישה תנן [שנינו]! ותירץ ריש לקיש: מתניתין [משנתנו] המצריכה פרישת הכהן שבעת ימים כשיטת ר' יהודה בן בתירא היא, דחייש [שהוא חושש]