סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

עוֹלוֹת.
אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר תַּמָּן. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא עַל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקָּֽרְבוּ עוֹלוֹת. כֵּן אַתְּ אָמַר אוֹף הָכָא. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא עַל הָאוֹבְדוֹת שֶׁיִּקָּֽרְבוּ עוֹלוֹת.
אָמַר רִבִּי יוֹסֵה לְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. אֵין זֶה מֵזִיד.
אֲמַר לֵיהּ. מִכֵּיוָן שֶׁהוּא תְּנַיי בֵית דִּין אֵין זֶה מֵזִיד.
אָמַר רִבִּי יָסָא. עַד דַּאֲנָא תַמָּן שְׁמָעִית קָל רַב יְהוּדָה שְׁאַל לִשְׁמוּאֵל. הִפְרִישׁ שִׁקְלוֹ [וָמֵת]. אֲמַר לֵיהּ. יִפְּלוּ לִנְדָבָה.
מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלּוֹ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. יִפְּלוּ לִנְדָבָה
עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל. [רִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר.] חוֹצֶה אוֹתָהּ וְאַחַרְכָּךְ מְקַדְּשָׁהּ. רִבִּי שִֽׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. מְקַדְּשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ חוֹצֶה אוֹתָהּ.
מַתְנִיתא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. מַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד.
פָּתַר לָהּ. שֶׁכֵּן אֲפִילוּ מָעוֹת יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח.
מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שִֽׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִין קְרֵיבִין וּשְׁנֵי חֲצָיִין אֲבֵידִין.
וְתַנֵּי עֲלָהּ. מֶחֱצָה זֶה רִאשׁוֹן מֶחֱצָה שֵׁינִי תוּעֲבַר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפַה.
פָּתַר לָהּ כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. עִשָּׁרוֹן מְקַדֵּשׁ.
כְּשֶׁהַכֹּהֵן מִתְקָּרֵב תְּחִילָּה לָעֲבוֹדָה מֵבִיא עֲשִׁירִית שֶׁלּוֹ וְעוֹבְדָהּ בְיָדוֹ. אֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָחָד כֹּהֵן הֵדְיוֹט שֶׁעָֽבְדוּ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ עֲשִׂירִית הָאֵפָה שֶׁלָּהֶם עֲבוֹדָתָם כְּשֵׁירָה.
רִבִּי מָנָא בָעֵי מֵימַר. בּוֹ בַיּוֹם נִתְקָרֵב כַּתְּחִילָּה לָעֲבוֹדָה. בּוֹ בַיּוֹם נִתְמַנֶּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. מֵבִיא שְׁתַּיִם. אַחַת לְחִינּוּכוֹ וְאָחַת לְחוֹבַת הַיּוֹם.
תּוּפִינֵי. בִּשְׁעַת הֲבָאָה תוּפִינֵי וְאֵין בַּשַּׁחֲרִית תּוּפִינֵי.
וְהָא תַנִּינָן. הֶעֱמִידוּ עוֹשֵׂי חֲבִיתִּין לַעֲשׂוֹת חֲבִיתִּן׃ אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. לַעֲשׂוֹת חַמִּין לְרַכְּכָם.
תּוּפִינֵי. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. מְטַגְּנָהּ וְאַחַר כָּךְ אוֹפֶה אוֹתָהּ. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. אוֹפֶה אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ.
תּוּפִינֵי. תּוּאֲפִינָה נָא. רִבִּי אָמַר. תּוֹפְנָהּ רַכָּה. רִבִּי דוֹסָא אָמַר. תּוֹפְנָהּ נוֹיי.
אַתְייָן אֵילֵּין פְּלֻגְווָתָה כְּהִינֵּין פְּלֻגְווָתָה. מָאן דְּאָמַר. תּוֹפְנָהּ נוֹי. כְּמָאן דְּאָמַר. מְטַגְּנָהּ וְאַחַר כָּךְ אוֹפֶה. מָאן דְּאָמַר. תּוֹפְנָהּ רַכָּה. כְּמָאן דְּאָמַר. אוֹפֶה אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ מְטַגְּנָהּ.
לֹא סוֹף דָּבָר שֶׁמֵּת אֶלָּא אֲפִילוּ נִיטְמָא.
וַאֲפִילוּ נִדְחֶה מִמּוּם.
תַּנָּה רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי דְּבַר דָּלָיָה. וַאֲפִילוּ נִדְחֶה מִמּוּם.
מְנַיִין לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו תְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵיבָה מִשֶּׁלְיוֹרְשִׁין. תַּלְמוּד לוֹמַר מִבָּנָ֖יו יַֽעֲשֶׂ֣ה. יָכוֹל יְבִיאֶנָּהּ לַחַצָּײִם. תַּלְמוּד לוֹמַר אֹתָ֑הּ. כּוּלָּהּ אָמַרְתִּי דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה.
רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֵינָהּ בָאָה אֶלָּא מִשֶּׁלְצִיבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר חָק־עוֹלָ֕ם. מִמִּי שֶׁהַבִּרְיוֹת שֶׁלּוֹ.
כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר. כָּלִיל לְהַקְטָרָה.
רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בָּעֵי. מִחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. תַּמָּן הוּא אָמַר. מִשֶּׁלְיוֹרְשִׁין. וְהָכָא הוּא אוֹמֵר מִשֶּׁלְצִיבּוּר.
אָמַר רִבִּי חִייָה


קרבן העדה

הוא וכו' ול''ק לר''י: כמה דאת אמר תמן. בריש פרקין: תנאי ב''ד הוא על האובדות שיקריבו עולות הלכך לא חיישינן דלמא שלמים הן: אין זה מזיד. בתמיה וכי אין זה כמחלל מזיד שלמים על עולות: מכיון שתנאי ב''ד הוא. עקרו לשם שלמים מיניה וכאילו לא נתקדש מעולם לשם שלמים ואין זה מחלל במזיד: עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל שמעתי ששאל ר''י לשמואל הפריש שקלו ומת מה יעשה בו: מותר עשירית האיפה של כה''ג. כגון שהפריש מעות לעשירית האיפה של היום וניתותר שאינו ראוי למחר מה יעשה בו: יוליכם לים המלח לא נהנין ולא מועלין בו: חוצה אותה ואח''כ מקדשה. אבל הכלי שמודדין בו העשרון לא היה קודש: מקדשה. כל העשרון בעשרון: ה''ג מקריב מחצה ומחצה אבד כ''ה במנחות פרק התכלת: ואיירי כגון שנטמא מחצה של בין הערבים שמביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד שמעינן דאינה קדושה לחצאין אלא כולו בבת אחת וכיון דלא צריך למחצה השני שכבר נתקדש הרי הוא אבד וקשיא לר''י: שכן אפי' מעות שנתותר מעשירית האיפה סובר ר''י שילכו לים המלח דה''ל מותר עשירית האיפה וכדאמר ר''י בסמיך וכ''ש הסולת שניתותר: ה''ג מתניתא פליגא על ר''י נמצאו וכו': נמצאו ב' חציין וכו'. קאי אכה''ג שהקריב מחצה שחרית ומינו אחר תחתיו מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב ומחצה אבד נמצאו ב' חצאין אובדין וב' חצאים קריבין: תעובר צורתו. ויפסול בלינה וקשיא לר''י למה ליה עיבור צורה ולמה יוצא לבית השריפה הא לא נתקדש מעולם ואי משום מותר עשירית האיפה יוליכם לים המלח אבל שריפה לא צריך: פתר לה. למתני' כר''י דאמר עשרון מקדש וכיון שצריך ליתנו לתוך העשרון כדי לחצותו דלכ''ע למצוה צריך להביא עשרון שלם מביתו כדי לחצותו א''כ כבר נתקדש ויוצא לבית השריפה: כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה. והיינו יום חנוכו צריך להביא עשירית האיפה משלו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה וגו' ובניו היינו כהנים הדיוטים: ועובד בידו. הוא עצמו מקריבה: בז ביום נתקרב בתחלה לעבודה. כהן שלא עבד כל ימיו ונתמנה להיות כהן גדול: מביא שתים. שתי מנחות מעשירית האיפה: אחת לחנוכו. ככהן הדיוט: ואחת לחובת היום. שהוא חביתי כ''ג שמקריב בכל יום: תופיני כתיב מרבכת תביאנה תופיני וקדריש בשעת הבאה אז תאפנה אבל לא בלילה שלפניו: ואין בשחרית תופיני. היינו קודם עלות השחר לא יאפו אותן: ופריך והא תנינן. בתמיד פ''ק: העמידו עושי חביתין בשחרית קודם עלות השחר לעשותו חביתין. ושמעינן שבלילה היתה נאפית: ומשני לעשות חמין לרככם. העמידוהו אז אבל לאפות לא היו אופין עד עלות השחר (ודברי הר' אליהו פולדא בסוגיא זו אינן מחוורים): מטגנה. במחבת ואח''כ אופה אותה בתנור: תאפנה נא. בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו אל תאכלו ממנה נא כלומר תהא מבושלת קצת ולא כל צרכה והיינו טגון דבהא מודו כ''ע דתרווייהו בעינן דכתיב על מחבת בשמן וכתב תופיני: תיאפנה רכה. אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה: תיאפנה נוי. בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת: אתיין אילין פלגוותא וכו'. כלומר פלוגתא דאמוראי אתיין בפלוגתא דהנך תנאי וכדמסיק: לא סוף דבר שמת. לאו דוקא שמת כה''ג מביא השני עשרון שלם מביתו אלא אפי' נטמא הכה''ג נמי הדין כן: ואפי' נדחה ממום. בעיי' היא אם נדרה הכה''ג מחמת מום אם קרב מחציתו או משל שני ופשוט מהא דתני ר''י ב''פ מברדליה דאפי' נדחה ממום מביא השני עשרון שלם מביתו: ת''ל והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה. דמשל יורשים קריבה עד שיעמוד אחר: יכול יקריבו. היורשים לחצאין כמו שהיה אביהן עושה: אותה כולה. וה''ק כשהאחד מבניו יקריב לאחר שמת אביו יעשה אותה כולה ולא חציה: ממי שהבריות שלו. ממי שהעולם שלו וקס''ד דהיינו מתרומת הלשכה שכבר הקדישו הצבור לשמים: כליל להקטרה. שלא יעשו ממנה שיריים לאכילה ל''א שיקטירו שלימה ולא לחצאין כל זמן . שהיא קריבה משל צבור דקריבה שלימה לא פליגי בה ר''י ור''ש: תמן הוא אומר משל יורשין. במתני' קאמר דתנאי ב''ד הוא שיבא משל צבור משמע מדאורייתא באה משל יורשין: והכא.

ריבב"ן

דבעזרה אסור דאין יכול להביא חולין בעזרה ואעפ''י שבאכילת חולין לצורך אכילת קדשים הן מלח של הקדש לא יאכל עמהן ועל הפרה שלא יהיו מועלין באפרה בפ' התכלת פריך וכי . תקנה דרבנן היא מדאורייתא היא דכתיב חטאת היא מלמד שמועלין בה. בה מועלין ולא באפרה אמר רב אשי שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלין וקא עבדי מינה למכתן גזרו בה מעילה כיון דקא חזו דקא פרשו מספק הזאה אוקמוה אדאורייתא: ועל הקינין הפסולות. קיני חובה שנפסלו והיא אינה יודעת ואוכלת בקדשים

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר