עקירה משום פסח לכך בשתיקה פסול: והוא שקרבה וכו'. אמתניתין קאי הא דתנן מותר נזיר לנדבה דוקא שקרב החטאת לבסוף שהנזיר מביא ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים וכשקרב החטאת לבסוף ה''ל מותר חטאת שהוא לנדבה: ה''ג אלו הן מעות סתומים כל שדמי חטאת. שמתו בעליהן היו מעורבות בהן ואפילו הפרישו הבעלים בחייהן דמי חטאת מתוכן אפ''ה ה''ל כמעות סתומין וכאילו עדיין הן מעורבין בתוכו וילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין והיינו כרבי זעירא: ה''ג אלו לחטאת והשאר לשאר נזירות ומת דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלים והשאר רוצה להביא בהן עולה יביא שלמים יביא ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן כ''ה בתוספתא פ''ק דמעילה. וה''פ דאין מועלין במקצתן דלמא דמי שלמים נינהו ואין מועלין בשלמים: ולא אמר אם מת יפלו לנדבה. כמותר חטאת והיינו כרב חסדא: שאין לך לחם וכו'. שלא מצינו שיהא לתם קרב בפני עצמו: שאין לך נזירות באה בלא לחם. דמתחלה כשקיבל נזירות על עצמו נתחייב להביא לחם משל עצמו: לפום כן. כמו לפיכך: סברין מימר. סברוה בני הישיבה לומר היינו מותר לחמו היינו מותר נסכיו דשניהן ירקבו: קדשי קדשים אינון. וקדשי קדשים מותרן נדבה: אהן דאמרן. הא דאמרן דסובר ר''ח דמותר לחם דוקא הוא דירקב אבל מותר נסכים לא דקדשי קדשים הן: א''ל יפלו לנדבה. דשקלים לקדשי קדשים באין: ר''א אומר יפלו לנדבה. ועשירית האיפה קדשי קדשים היא דכתיב בה חטאת: הלכה ה* מתני' מותר שבוים. אם גבו צדקה לצורך פדיון שבוים וניתותר ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים אבל אם פירשו לשבוי זה זכה אותו השבוי במותר: מותר עני. אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותר נותנין המותר לאותו עני: מותר המתים. אם גבו ממות לצורך קבורת מת סתם המותר לקבורת מתים אחרים אבל למת זה המותר ליורשיו דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו: יהא מונח עד שיבוא אליהו. מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו או לא הלכך יהא מונח: בונין לו נפש על קברו. פשיטא ליה לר' נתן דלא מחיל הלכך בונים לו מצבה על קברו מאותו מותר שכבר זכה בו המת: גמ' גבו לו. לצרכי המת שסברו שאין לו צרכי קבורה ונמצא שיש לו: מותר המת ליורשיו. ואף זה למותר המת דמיא והרי הוא ליורשיו: הגע עצמך. אמור לנפשך דלא דמיין שהנותנין לא כיונו אלא לזכות לזכות וכיון שיש לו לא זכה בו המת מעולם ואיך יזכו יורשיו בו הלכך מחזירין אותו להנותנים אם אפשר או מניחין לצורך מתים אחרים: א''ל. ר' ירמיה בכעס על שהשיב על דבריו הלא אין אתה יודע אלא מה שאמרתי לך ודבר זה לא אמרתי לך ומנא לך להשיב: אין פודין שבוי בשבוי. אם גבו מעות לצורך שבוי זה אסור לשנותו לצורך שבוי אחר ואפילו השני עדיף מהראשון: ואין גובין טלית בטלית. אם גבו מעות לקנות בהן טלית זה אסור לשנותו לקנות בהן טלית אחר: ואין ממחין ביד פרנסין. והן הגבאין לעשות כך לשנות הצדקות למה שצריכין אותן ביותר דמעיקרא אדעתא דהכי ניתנו שאם יצטרכו שישנו אותן הגבאין: דבריהן. שאומרין דבר הלכה משמן זהו זכרונן: ר''י הוה מסמיך. לפי שבעל בשר היה הוצרך להשען על אדם אחר בהליכתו: ה''ג הוה מסמיך ואזיל על ר''ח בר אבא. והוה ר''א רואה ר' יוחנן עובר וטמן עצמו בפניו שלא יראנו: תרתין מילין וכו'. שני דברים רעים משה ר''א זה שעלה מבבל במאי דטמן עצמו חדא שנראה שאין זה כבודו שישאל בשלומי ועוד גדולה מזו נראה שאינני כדאי לדבר עמו לכך הוא מטמר עצמו: כך. המנהג בבבל שהקטן אינו שואל בשלום הגדול מפני כבודו של הגדול שהן מקיימין הך קרא ראוני נערים ונחבאו ונו': א''ל ר' יעקב מהו למיעבר קמי. צלם ששמו אדורא: א''ל. ר''י מה אתה חולק ליה כבוד שאין אתה רוצה לעבור לפניו בלא תשורה אלא עבור לפניו וסמי עיניו: א''ל. רבי יעקב א''כ שפיר עביד ר''א דלא עבר לפניך כיון דנהיגין דאין הקטן שואל בשלום הגדול דין הוא שיטמר מפניו: ועוד עבד וכו'. א''ל רבי יוחנן לר' יעקב ועוד אחת עשה לי ר''א הבבלי הזה שאמר דבר הלכה ששמע ממני ולא אמרה משמי: בנגר שיש בראשו גלוסטרא. שראשו עב וראוי לשחיקת התומים ולשאר תשמיש ונחלקו בו אם מותר להשתמש בו בשבת לנעול בו הדלת ר''א אוסר ורבי יוסי מתיר

למעט והכא את אמר מן לרבות אמר ר' מנא הכא נמי מן למעט מיעוט שאינו בא בן ב' שנים מיעוט שאינו בא נקבה וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד. התיבון והא כתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה מעתה מותר הפסח בא עולה אמר ר' אבין משוין דבר שהוא לאכילה לדבר שהוא לאכילה ואין משוין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה אמר ר' יוסי משוין קדשים קלים לשם קדשים קלים ואין משוין קדשים קלים לשם קדשי קדשים ובפ''ק דזבחים (דף ט) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מנין למותר הפסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר וכי פסח בא מן הבקר אלא מותרו בא לדבר הבא מן הבקר והיינו שלמים: מותר נזירים הפריש מעות לצורך נזירין ולא פי' למי [מיתר לנזירים]. מותר שבוים ולא פירש למי שיהא המותר לשבוין. [מותר שבוי] לאותו שבוי דלצרכו נדר אפי' אם ישארו. מותר המת לתכריכין ולהוצאת קבורתו ליורשיו בפרק נגמר הדין (ד' מח) אביי ורבא פירשו טעמייהו דהני תנאי אביי מתרץ לטעמיה דכ''ע הזמנה לאו מלתא היא ת''ק סבר כי מיבזו ליה יורשין אחיל זילותיה גבי יורשין ור''מ מספקא ליה אי מחיל אי לא הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל הלכך יעשה נפש על קברו נפש פי' מצבה על קברו לזכר פלוני. ירושלמי גבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו סבר ר' ירמיה למימר מותר המת ליורשיו א''ל ר' אמי דחוטרי הגע עצמך דלא כוונן אלא ליה ואינו חייב ליתן ופטור מנדרו מיכן הוכיח אם נדר צדקה לאחד ונמצא שהוא רמאי ויש לו אינו חייב ליתן לו: