|
טקסט הדף מנוקד
רַבִּי זֵירָא חֲלַשׁ עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי אֲבָהוּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ אִי מִתְּפַח קַטִּינָא חֲרִיךְ שָׁקֵי עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן אִתְּפַח עֲבַד סְעוֹדְתָּא לְכוּלְּהוּ רַבָּנַן כִּי מְטָא לְמִשְׁרֵי אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא לִישְׁרֵי לַן מָר אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ שְׁרָא לְהוּ כִּי מְטָא לְבָרוֹכֵי אֲמַר לֵיהּ נְבָרֵיךְ לַן מָר אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַב הוּנָא דְּמִן בָּבֶל דְּאָמַר בּוֹצֵעַ מְבָרֵךְ וְאִיהוּ כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת מַאי מְבָרֵךְ יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לְעוֹלָם הַבָּא וְרַבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים וְיִצְלַח מְאֹד בְּכׇל נְכָסָיו וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַּקֵּר לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
עַד הֵיכָן בִּרְכַּת הַזִּמּוּן רַב נַחְמָן אָמַר עַד נְבָרֵךְ וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר עַד הַזָּן נֵימָא כְּתַנָּאֵי דְּתָנֵי חֲדָא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה וְתַנְיָא אִידַּךְ שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה סַבְרוּהָ דְּכוּלֵּי עָלְמָא הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ קָסָבַר עַד הַזָּן וּמַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע קָסָבַר עַד נְבָרֵךְ לָא רַב נַחְמָן מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ רַב נַחְמָן מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַד נְבָרֵךְ מַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע שַׁפִּיר וּמַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ אָמַר לָךְ הָכָא בְּבִרְכַּת פּוֹעֲלִים עָסְקִינַן דְּאָמַר מָר פּוֹתֵחַ בְּהַזָּן וְכוֹלֵל בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ רַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ דְּכוּלֵּי עָלְמָא עַד הַזָּן מַאן דְּאָמַר שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁפִּיר וּמַאן דְּאָמַר שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע קָסָבַר הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב דְּאוֹרָיְיתָא הִיא אָמַר רַב יוֹסֵף תִּדַּע דְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָאו דְּאוֹרָיְיתָא שֶׁהֲרֵי פּוֹעֲלִים עוֹקְרִים אוֹתָהּ אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב תִּדַּע דְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לָאו דְּאוֹרָיְיתָא שֶׁהֲרֵי פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְאֵין חוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ כִּדְתַנְיָא כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן פּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהֶן בְּבָרוּךְ חוּץ מִבִּרְכַּת הַפֵּירוֹת וּבִרְכַּת הַמִּצְווֹת וּבְרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ מֵהֶן שֶׁפּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין חוֹתֵם בְּבָרוּךְ רש"יקטינא חריך שקי. כך היו קורין לר' זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים (דף פה.): כי מטא למשרי. לישנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמבבל. היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה ר' זירא בארץ ישראל במקום ר' אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן בעל הבית תמיד ולדעת מה הן צריכין: נכסיו. קרקעות: עד היכן ברכת הזמון. שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה: ברכת המזון שתים ושלש. פעמים שהם שתי ברכות פעמים שהם שלש כיצד כשהם שלשה הן שלש ברכות וכשהם שנים הן שתי ברכות כדמפרש ואזיל: דקסבר. ברכת זמון עד הזן וכשהם שנים אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים: ומאן דאמר שלש וארבע. כשהן שנים הרי שלש הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים וכשהם שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו חיינו: מוקים לה. לא גרסינן והכי גרסינן והא דתניא שתים ושלש בברכת פועלים דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה אין כאן אלא ברכת הזן וברכת הארץ וכשהם שלשה מוסיפין נברך הרי שלש: דאמר מר. לעיל בפרק שני (דף טז.): שהרי פותח בה בברוך. ואי דאורייתא היא הויא סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך: כדתניא כו' יש מהן כו'. כגון ברכת פירות ומצות פותח ואינו חותם וטעמא מפרש בערבי פסחים (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקדוש כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו: תוספותלא סבר לה מר להא דאמר ר''ה דמן בבל כו'. מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן כשבעל הבית מסב עמהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך וכו' אבל כשאין בעל הבית מסב עמהן הגדול שבהן יעשה המוציא וגם הוא יברך ברכת המזון: עד היכן ברכת הזמון וכו'. פירש רש''י ממתין עד הזן והזן בכלל שנים אינם מברכין הזן ולא נהירא דברכת הזן דאורייתא ואיך יחיד פטור מינה ועוד הא קיימא לן כרב ששת באיסורי ולדידיה יחיד אומר שנים ובכל דוכתא נקט שלש ברכות ודוחק לומר דלא מיירי אלא ביש זמון לרב ששת ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך שלש ברכות ועוד דמדתניא לקמן בפרקין (דף מח:) וברכת זו ברכת הזמון את ה' אלהיך זו ברכת הזן וקשה לרב ששת יאמר . הזן זו ברכת הזמון לכן יש לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אחד מפסיק לשנים ובעי נמי [עד] היכ' צריך להמתין עד שיברכו השנים עד נברך ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן ומשם ואילך יכול היחיד לאכול ולא משום דחשיב ברכת הזן מזמון דודאי יחיד נמי מתחייב מהזן אלא משום דכיון דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא ברכה והשתא ניחא דקיימא לן שפיר כרב ששת וכפירוש זה איתמר בירושלמי: ולמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן. ופירש''י שנים ליחיד ושלשה לזמון ולפי שיטתו פירש כן ודוחק גדול הוא כדפרישית וכי יחיד פטור מברכת הזן שהיא דאורייתא ועוד הואיל וקאי אברכתא אמאי נקט לשון זכר שנים ושלשה הוה ליה למנקט לשון נקבה שתים ושלש לכך נראה פירוש של רב אלפס דקאי אבני אדם והכי קאמר ברכת זמון בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת למאן דאמר שנים ושלשה קא סבר עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן שמברך עד סוף הזן דכולה כברכה אחת של זמון היא ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר לפעמים נשלמה בשנים והוא הדין באחד אבל נקט שנים לרבותא ופעמים בשלשה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן והשני נודה לך והשלישי עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם החצי ברכה אבל רביעי לא דנברך לבד לא חשיב ברכה ולכך אי אפשר לחלק לשנים נברך והזן ומאן דאמר בד' קסבר עד נברך דנברך חשיב ברכה אחת בפני עצמה והזן ברכה אחרת והיינו בד' שארבעה בני אדם מברכין אותן שאחד יאמר נברך והשני הזן והשלישי נודה לך והרביעי עד בונה ירושלים: כל הברכות כולן פותחות בברוך וחותמות בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. והא לך הסדר ברכת אשר יצר אינה סמוכה לנטילת ידים דנטילה שייכא בלא אשר יצר והרבה פעמים אומרה לבדה אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר וכו' כגון אם לא בא מן הנקבים דידיו טהורות אין צריך לברכת אשר יצר וצריך לומר הואיל ואין בה אלא הודאה בעלמא אינה פותחת בברוך ומכל מקום חותמת בברוך הואיל וארוכה קצת וכן נמי צריך לומר גבי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא כד הוה מהלך הוה מברך מצעדי גבר וכן כולן ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות יהי רצון למי היא סמוכה ואומר רבינו תם שהיא מן הברכה ברוך אתה ה' המעביר שינה מעיני וכו' וצריך לומר ויהי רצון ואם תאמר והלא כל הברכות כולן צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן והא ליכא וי''ל דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב''ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וגו' שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע''פ שהיתה עייפה והיינו כעין פתיחתה ולעסוק בדברי תורה והערב נא הכל ברכה אחת היא וצריך לומר והערב נא וישתבח סמוכה לברוך שאמר ולכך יש ליזהר שלא לספר ביניהם אע''פ שיש הפסק טובא פסוקי דזמרה מכל מקום לא מפסקי ובזה ניחא ברכה אחרונה שבק''ש אמת כו' אמת היא סמוכה אל אהבה וכו' ופסוקי ק''ש לא מפסקי ואם תאמר ברכה אחרונה למי שהוא קורא בתורה אמאי צריכה לפתוח בברוך הא סמוכה לחברתה לברכה ראשונה ויש לומר לפי שהיו רגילים שלא היו מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון שוב שתקנו שתיהן לכל א' וא' משום הנכנסין ומשום היוצאים לא זזה ממקומה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|