סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אָמַר לֵיהּ. כּוּלָּהּ כְּאַחַת הָיְתָה בָעָה. וְלָמָּה אָֽמְרוּ בִּשְׁלשָׁה פְּרָקִים. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פּוֹמְפֵּי לַדָּבָר.
רִבִּי יְהוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי. הֵן נִקְרָא וְלֹא נִבְהַת. לְטוֹבָה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לֵב. לְרָעָה וַיִּֽתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָב֭ אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם.
לטוֹבָה וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם. לְרָעָה וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כּוּלְּכֶם.
לְטוֹבָה אָ֣ז יָֽשִׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֙י יִשְׂרָאֵ֜ל. לְרָעָה וַיִּשָּׂא כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָם֑.
אָמַר רִבִּי חִייָא בַּר בָּא. אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ. כָּל־הַשְׁחָתָה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָהּ.
אָמַר רִבִּי בָּא בַּר אָחָא. אֵין אַתְּ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל אוֹפִי שֶׁלְּאוּמָּה הַזֹּאת. נִתְבָּעִין לָעֶגֶל וְנוֹתְנִין.
נִתְבָּעִין לַמִּשְׁכָּן וְנוֹתְנִין. תַּנָּה רִבִּי יוֹסֵה בֶּן חֲנִינָה הָדָא מַתְנִיתָא. וְעָשִׂ֥יתָ כַפּוֹרֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר. יָבוֹא זָהָב שֶׁלְכַּפֹּרֶת וִיכַפֵּר עַל זְהָבוֹ שֶׁלְעֶגֶל.
רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. שָׁלֹשׁ תְּרוּמת נֶאֶמְרוּ בַפָּרָשָׁה הַזֹּאת. תְּרוּמַת אֲדָנִים וּתְרוּמַת שְׁקָלִים וּתְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן. דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִי֭ תְּרוּמָ֑ה זוֹ תְרוּמַת אֲדָנִים. מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי׃ זוֹ תְרוּמַת שְׁקָלִים. וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זוֹ תְרוּמַת הַמִּשְׁכָּן.
תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן לַמִּשְׁכָּן. מַה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲשׂוּ. תְּרוּמַת שְׁקָלִים לְקָרְבָּן. מַה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲשׂוּ. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא יַד כּוּלָּן שָׁווָה.
תְּרוּמַת אֲדָנִים [לָאֲדָנִים]. הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט.
אָמַר רִבִּי אָבוּן. אַף בַּפָּרָשָׁה הַזֹּאת נֶאֶמְרוּ בָהּ שָׁלֹשׁ תְּרוּמת.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בַּכְּרַכִּים. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ וְרַב חוּנָה רַב בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה רַבָּה. הַכֹּל יוֹצְאֵין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהוּא זְמַן קְרִיאָתָהּ.
לֹא בָא אֶלָּא לְלַמְּדָךְ [שֶׁכָל־] (שֶׁ)הַמִּצוֹת נוֹהֲגוֹת בַּאֲדָר הַשֵּׁינִי [נוֹהֲגוֹת בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן].
רִבִּי יוֹסֵה וְרִבִּי אָחָא הֲווֹן יְתִיבִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה לְרִבִּי אָחָא. לֹא מִסְתַּבְּרָא לַשֶּׁעָבַר אֶלָּא לָבֹא.
וְהָא תַנֵּי. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְרוֹתָהּ שְׁנֵי יָמִים קוֹרִין אוֹתָהּ שְׁנֵי יָמִים. אָמַר לֵיהּ. אוֹף אֲנָא סְבַר כֵּן.
אָמַר רִבִּי מָנָא. וְיֵאוּת. אִילּוּ מִשֶּׁקְּרָייָהּ בָּאַרְבָּעָה עָשָׂר חוֹזֵר וּקְרָייָא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁמָּא אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן נִמְצֶאתָ עוֹקֵר זְמַן כַּרַכִין בְּיָדֶיךָ.
תַּנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. מִצוֹת נוֹהֲגוֹת בָּאֲדַר שֵׁינִי אֵינָן נוֹהֲגוֹת בָּאֲדַר הָרִאשׁוֹן חוּץ מִן הֶסְפֵּד וּמִן הַתַּעֲנִית שֶׁהֵן שָׁןִין בָזֶה וּבָזֶה.
רִבִּי בָּא רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הֲלָכָה כְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
רִבִּי חוּנָה רַבָּהּ דְּצִיפּרִין אָמַר. הִנְהִיג רִבִּי חֲנִינָה בְצִיפּוֹרִין כְּהָדָא דְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. לֹא אָמַר אֶלָּא הִנְהִיג. הָא לַהֲלָכָה לֹא.
אֲבָל לְעִנְייָן שְׁטָרוֹת כּוֹתְבִין אֲדָר הָרִאשׁוֹן וַאֲדָר הַשֵּׁינִי. אֶלָּא שֶׁכּוֹתְבִין אֲדָר הַשֵּׁינִי תִינְייָן. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. אֲדָר הַשֵּׁינִי


קרבן העדה

שקליהן קודם החג: כולה כאחת היא באה. לצורך כל השלשה תרומות היו תורמין בר''ח ניסן ואף שלא היו בה ממקומות הרחוקים לית לן בה שתורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות: כדי לעשות פומבי לדבר. לפרסם ולהודיע כי בחג הפסח חובה להביא תרומה ממקום הקרוב לירושלם והרחוק במקצת בעצרת והרחוק ביותר בחג אבל לתוך הקופות לא בא משקלי הרחוקים: הן נקרא ולא נבעת. איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה: לטובה. לנדבת משכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב הביאו: לרעה. במעשה עגל כתיב ויתפרקו כל העם: לטובה. במתן תורה כתיב ויוצא משה את העם ולא יצאו מעצמן: לרעה. בשילוח מרגלים ותקרבין אלי מעצמן: אז ישיר משה. וע''י החעוררות משה השירו גם בני ישראל: לרעה. בביאת מרגלים ותשא כל העדה את קולם מעצמן: אכן השכימו השחיתו. כלומר גם הנביא צפניה הוכיחן כיוצא בזה השחתה עשו בהשכמה והטוב לא עשו בהשכמה שגבי עגל כתיב וישכימו ממחרת וגבי נדבת המשכן כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר ולא בהשכמה ממש: אופיא. דעתם ומנהגם של אומה זו: נתבעין לעגל. כשתבעו מהם זהב לעגל נתנו וכשתבעו למשכן נתנו: הדא מתניתא. פליגא על רבי בא דלכך נתנו למשכן כדי לכפר על מעשה עגל: בפרשה זאת. היא פרשת ויקחו לי חרומה: מה שירצו יעשו. לצרכי המשכן יהיה לאיזה צורך שיהיה וגם כמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן: מה שירצו יעשו. לאיזה קרבן שהיו צריכין וכן מבקר. מומין היו לוקחין שכרן מתרומת הלשכה וכמה שהיו רוצים היו יכולים ליתן ובלבד שיהא יד כולם שוה: תרומת אדנים לאדנים. דוקא ולא לשאר דברים: אף בפרשה הזאת. והיא פרשת כי תשא: הכל יוצאין בי''ד. אפי' כרכים שהוא עיקר זמן קריאתה והא דתנן כרכים קורין בט''ו היינו אם רצו משא''כ עיירות אסורים לקרות בט''ו דכתיב ולא יעבור: לא בא אלא ללמדך כו'. כלומר ולא תיקשי לך א''כ דהכל יוצאין בי''ד בזמניהסם ל''ל דבבבלי ריש מגילה אמרי' בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה: קאמר הש''ס דלרבי חלבו בא ללמד שיכול לקרותן באחד מהזמנים באדר ראשון או בשני ובמגילה פ''ק הגירסא לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות בשני ואיכא לפרוש. דה''ק בזמניהם אתי ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני והא ודאי דלרבי חלבו קשיא מתני' דתני בט''ו קורין את המג. לה בכרכים דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו דוקא בט''ו א''נ הכי קשיא ליה דבמחניתין משמע שאין קורין אלא באדר שני דומיא דאינך: הוון יתיבין. והוה קשיא להו מחני' לר' חלבו: ה''ג לא מסתבר אלא לשעבר אבל להבא לא. וה''פ הא דר''ח אינו אלא לשעבר אם קרא בכרכים בי''ד שיצא אבל לכתחלה צריך לקרו ' בט''ו ומתניתין איירי בלכתחילה: ופריך והא תני מקום שנהגו לקרות שני ימים. והיינו במקום שמסופקים אם הוא כרך או כפר ואס''ד שהכל יוצאין בי''ד למה קורין שני ימים: א''ל אף אנא סובר כן. שאינו יוצא בי''ד: ויאות. בחמיה וכי שפיר קפריך דקאמר שאף הוא סובר כן. ל''א ויאות ושפיר קאמר ר''ח ולא קשיא מהך ברייתא: שמא אין שומעין לו. וכי מוחין בידו: אם אומר את כן. שעיר שהיא ספק כרך אם קראו בי''ד שאסורין לקרות בט''ו עקרת זמן הכרכים בידך ולא ידענו שהוא ספק ובטלת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בט''ו לחלוק כבוד לא''י וכיון שאין מוחין בידן לא קשיא לרבי חלבו דלכך קורין שני ימים אע''פ שיצאו בקריאת י''ד כיון דלא אפשר: מצות. הנוהגות באדר שני עון סדר פרשיות ומקרא מגילה ומתנות לאביונים: שהן שוין בזה ובזה. שבי''ד ובט''ו שבראשון נמי אסור בהספד ובתענית: לא אמר אלא הנהיג. אבל אין מורין כן: כותבין אדר הראשון ואדר השני. כלומר ולא אמרינן דאדר ראשון שבט מיקרי אלא שניהן הן אדר וכותבין בשטרות אדר. אלא שבאדר ב' כותבין אדר תניין: רי''א כותבין תי''ו.

ריבב"ן

אין פירוש בדף זה

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר